חיי הפועלות והפועלים בתל אביב של שנות העשרים היו חיים של עוני, בדידות, חוסר עבודה, ורעב תמידי. למרות זאת, אני זוכרת בגעגועים את הערבים בהם פצחנו בריקודי הורה ברחוב ושרנו שירי מולדת. הדבקנו זה את זה בהתלהבות. תמיד היה ראשון שהיה פוצח בשיר וסוחף אחריו את כולנו. מישהו היה מוציא גרמושקה (מפוחית פה) ואחר היה מביא את הארמוניקה מהאוהל (מעין אקורדיון). מישהו היה מדליק מדורה ואנחנו שכחנו באותה עת מהדאגות הקיומיות שלנו. מהרעב, מחיפושי העבודה המתישים, מההתמקחות עם הקבלנים על שכר העבודה הזעום. שם, יחד עם הפועלים והפועלות, היינו כולנו שווים. עניים ושווים. כששוחחנו על הבית שהשארנו מאחור, עלו דמעות בעיני רבים מאיתנו. אני זוכרת שבהתכנסויות הללו התבוננתי בפני האנשים המוכרים ושאלתי: 'איפה זאת וזאת? למה היא לא הגיעה?' 'אה...ההיא. היא חזרה באוניה לפני כמה ימים לרומניה..' ולאחר שבוע הרגשתי בחסרונו של מאן דהו והבנתי מידידיי שגם הוא עזב. אחר כך כבר לא שאלתי. משבוע לשבוע חסרו לנו פתאום אנשים. חברים שהכרנו, שאהבנו. "המתייאשים" קראנו להם. הפועלים הצעירים שכוחותיהם לא עמדו להם והם חזרו לאירופה. כמעט תמיד בשקט, בצנעה, בהסתר ומתוך בושה. שלא לחשוף את חולשתם. שלא להודות בציבור שהם הרימו ידיים. הם פשוט נעלמו מהנוף ולא נראו יותר לעולם... בשלב מסוים, אם אני לא טועה זה היה בשנת 1926, הצטרפתי לחבורת הפועלות ברחוב בצלאל בתל אביב. באותה תקופה, בגלל המשבר הכלכלי החמור שהותיר את הבחורות מחוץ למעגל העבודה, הציעה חנה צ'יז'יק להקים קולקטיבים של פועלות, לפי הדגם שהתקיים בארץ בשנות מלחמת העולם הראשונה. חיים שיתופיים של צעירות ועבודה במשק עזר, בכבישים ובמרחב העירוני. באותה תקופה כולנו היינו עולות חדשות שהגענו לארץ לבד ולא היה לנו מקור פרנסה קבוע. חשבתי לעצמי שאם כל כך קשה בארץ, עדיף שיהיה קשה ביחד, לא לבד. אנחנו כינינו את עצמנו 'חבורת הפועלות א". קיבלנו מעיריית תל אביב חמישה עשר דונם ובחודשים הראשונים התגוררנו באוהלים בתנאי חיים קשים. בלי שירותים ובלי מטבח. הרגשנו שהמוסדות המיישבים מפלים אותנו לרעה בגלל שאנחנו נשים. אני זוכרת שהתלוויתי לרכזת של הקבוצה בביקור ב'מרכז החקלאי', יחד עם נציגה ממועצת הפועלות. 'מאיפה נביא לכן כסף, מאיפה'? אמר שם הגזבר והביט בנו במבט מתנשא משהו. 'לקיבוצים ולמושבים יש לכם ולפועלות אין לכם?' הרימה את קולה נציגת מועצת הפועלות. 'ומי ידאג לפועלות המובטלות?' זעקה חברתי את כאבה וכאבנו. 'פועלות בודדות מגיעות לסף רעב. קבוצת פועלות תוכל לקבל על אחריותה פרויקט בניין - למשל בריצוף, בצביעה, בטיח, נוכל גם להכניס כמה בחורות לסלילת כביש. תעזרו לנו'!... הגזבר הביט בה ובנו, שתק דקה או שתיים ואחר כך התרווח בכיסאו. 'מה אתן צריכות?' התרצה. רכזת הקבוצה שלנו אמרה: 'תקימו לנו צריף. אנחנו צריכות לול תרנגולות, זרעים כדי לשתול גן ירק והדרכה חקלאית על בסיס קבוע. וגם עזרה כספית מדי חודש. אתה יודע מה המצב היום בתל אביב. בקושי יש עבודה'. כאן התערבה נציגת מועצת הפועלות והוסיפה: "אם אתם תעזרו, גם אנחנו נתרום מהתקציב של מועצת הפועלות את אותו הסכום. הצלחנו לגייס כסף מ'ליגת החברות למען החלוצות' באמריקה וגם מויצ"ו'. וכך היה. מהעזרה שקיבלנו מהמרכז החקלאי וממועצת הפועלות הקמנו גן ירק, משתלת עצים ולול. חברות הקבוצה עבדו על בסיס יומי. בממוצע, עבדנו כל אחת יומיים בשבוע ואת השכר הכנסנו לקופה המשותפת. בזכות זה הצלחנו איכשהו לשרוד. חיינו חיים שיתופיים עצמאיים אבל בדלות ובצמצום רב. רובנו עבדנו בעבודות חוץ - בבניין, בריצוף, ובעבודות שירות: ניקיון בבתים, תפירה ובישול. חלקנו עבדו בפלחה, בפרדסים בפתח תקוה ובכרמים. העבודה בחקלאות הייתה עונתית, זמנית, וכך גם העבודות האחרות שהיו כמעט תמיד זמניות. אחרי שנה כבר היינו כמעט שלושים חברות ונהנינו משיעורי עברית ומהרצאות בנושאים מגוונים ששלחו לנו מההסתדרות, אבל המצב הכספי שלנו היה בכי רע.