ג׳ורג׳ סנטיאנה (1952-1863), פילוסוף אמריקני נודע, כתב, "מי שאינו לומד מן ההיסטוריה - נידון לחזור עליה". על איזו מלחמה אנחנו חוזרים עכשיו? לכאורה, על מלחמת יום הכיפורים. אומנם התאריכים - בתשרי ובאוקטובר - דומים, אך היקף המפולת ועומקה כעת שונה לחלוטין. הפעם זה בירא עמיקתא מאוד.
לכן, אני מציע את היום השחור, אחד-עשר בספטמבר 2001. גם שם, בתקיפת "אל-קאעידה" על ארצות-הברית, היייתה מתקפת-פתע של ארגון טרור, שהקריסה את כל המערכות, וגם שם נדהמו הקורבנות והעולם לנוכח אלפי הרוגים, פצועים ונעדרים בפרק-זמן קצר.
תפיסה רעועה
אגדה מקומית מספרת, שדוד בן-גוריון ייסד את יסודות תפיסת הביטחון הישראלית על שלוש רגליים:
בכל מלחמות ישראל כשלה ההרתעה כיוון שהיא מושג עמום לחלוטין, שיסודותיו פסיכולוגיים, אך גם תרבותיים. ברמת הפרט כל יחיד נרתע, או מורתע, אחרת - בהתאם לאישיותו ולתרבותו. ברמת הכלל, לכל עם ולכל מדינה סגנון משלהם, הקובע את הדרכים היעילות להרתעתם.
בכל מלחמות ישראל - אפילו לא במלחמת הקוממיות - לא השגנו הכרעה. האמריקנים הכריעו את יפן במלחמת העולם השנייה, וארצות-הברית ובעלות-בריתה הכריעו את גרמניה באותה המלחמה. לאחריה. הן כפו על המנוצחות את תנאיהן, והלחימה לא חודשה לחלוטין. למעשה, יפן וגרמניה הפכו למדינות, שוויתרו על רצונן להילחם - עד פרוץ המלחמה הקרה, שבמהלכה התירו האמריקנים לשתיהן להתחמש, כביכול לצורכי הגנה.
הכרעה כזו לא השגנו, כאמור, בשום מלחמה. לדוגמה, כשלושה שבועות אחר תום מלחמת ששת הימים פרצה תקרית ראס אלעיש, שהחלה את מלחמת ההתשה לאורך תעלת סואץ עם מצרים - הרבה לפני שטבע גמאל עב-אלנאצר, נשיא מצרים, את המונח. כלומר, ממה שנקרא, "תפיסת הביטחון הישראלית", נותרה על-כנה רק העברת המלחמה לשטח האויב, שהפכה למין תגובה רפלקסיווית, פאבלובית, שלא תמיד היה היגיון רב בה.
לא הרתענו
הרתעה ברמה המדינתית הנה מצב, שבו מדינה מאיימת על זולתה, במפורש, או ברמז, כדי שתשנה את דרכיה, בענישה כבדה, שתהפוך פעולה מסוימת לבלתי-כדאית. תומאס שֶלינג, חתן פרס נובל לכלכלה והוגה דגול בתחום האסטרטגיה, השווה זאת לילד מתפרע, שצובטים בלחיו, כדי שיחדל להתפרע. ילד נורמלי יחדל כשהכאב יהיה בלתי-נסבל מבחינתו. כלומר, לכל ילד מתפרע יש סף כאב אחר, ההופך את התפרעותו לבלתי-כדאית.
כדי להרתיע, צריך המרתיע להכיר היטב את המורתע, את אישיותו, את תרבותו, את סביבתו ואת הגיונו. בניגוד למוסכם, גם למורתע "מטורף" יש היגיון, ומבלי להכירו, אין שום סיכוי, שההרתעה תפעל ביעילות.
גם ארגון טרור ניתן להרתיע - ובאותה השיטה כמו הרתעת מדינה. לארגון יש מפקדים, שביטחונם האישי יעמוד בסכנה (ואולי גם ביטחון משפחותיהם); יש לו אינטרסים כלכליים; והוא חייב לקבל את תמיכת עמו. כלומר, אם תשית על האוכלוסייה, שבתוכה הוא פועל, ענישה כבדה, תצליח לנתק בינו לבין תומכיו ומקור משאבי-האנוש שלו. הרתעה אפשרית רק כשמבינים היטב את המורתע ואת סביבתו התרבותית; וקשה להגיד, שאנחנו, כמדינה, מבינים את התרבות הערבית, או את התרבות המוסלמית.
את חמאס ואת חיזבאללה לא הכרענו למרות עשרות ניסיונותינו, במלחמות בלבנון ובמבצעים הגדולים בלבנון ובעזה, ואיננו מצליחים להרתיע. במקום להשתפר, מנסה מערכת הביטחון לנהל את הסכסוך עמם, ולהכילו. והכישלון זועק לשמיים - כיוון שאנחנו מתמקדים במודיעין ולא בהבנת תרבותם וסביבתם.
משמע, ראשית, כדי להרתיע ארגון טרור, יש לחסל את ראשי הארגון בקציר רציף, רחב ועמוק. נכון, יבואו אחרים, אך קשה לגדל מנהיגות צבאית ומדינית (הביטו נא במראָה!), והתהליך ממושך. כלומר, אם הקציר יהיה אכן ממושך, רציף, עמוק ורחב - יספוג ארגון הטרור מכה אנושה. לפעמים כדאי לשמור על המנהיג הקיים של ארגון הטרור, כי יורשו יהיה גרוע בהרבה. למשל, כשחיסלנו את עבאס מוּסאווי, מנהיג חיזבאללה (1992), בעקבות הפיגוע בקהילה היהודית בבואנוס איירס, בירת ארגנטינה, הוכתר שיח׳ חסן נסראללה ליורשו. כשהפכנו את שיח׳ אחמד יאסין לשאהיד, הוכתר אסמאעיל הנייה למנהיג חמאס במקומו.
נזכיר, כי ד"ר הנרי א׳ קיסינג׳ר אמר כי צבא, שאינו מנצח את הטרור - הפסיד; וארגון טרור, שאינו מנוצח במלחמה - ניצח בה. לכן, מדיניות של "כיסוח דשא" - פעולות רבות ומתמידות נגד הטרור - מובילה לניצחון הטרור, כפי שאתרע לנו עם חמאס, עם חיזבאללה ואולי גם עם ארגון פתח. ארגון הטרור מתרגל לספוג מכות, מסתגל, יודע להתחמק מהן, ולומד להכיר את הצבא ואת חולשותיו.
מתקפת-פתע
בשבועות הראשונים של תשרי תשפ"ד ידעו העיתונים לספר בגאווה, שחמאס מורתע. נראה, כי ציטטו כתרנגולים מלומדים
את תדרוכי מערכת הביטחון. יתר על כן, היו מי שהוסיפו, כי
מכינים מבצע נוסף בעזה לשפר את הרתעתנו - עוד דבר שטות גמורה: ממתי מודיעים לאויב, שאנחנו מתכוונים לתוקפו בקרוב?!
באווירה שחצנית כזו - שמזכירה את דברי ההבל של ראשי המדינה ב-1973, שמעולם לא היה מצבנו כל כך טוב - ספגנו את מתקפת שמחת תורה, שהנה מתקפת-פתע - עוד אחת בתולדות מדינת ישראל - שנפלה עלינו כרעם ביום בהיר, והוכיחה, כי שוב טעתה (וגם הטעתה) קהילת המודיעין הישראלית בהערכותיה, כהרגלה.
בניגוד לדעתי על שולִיוּת התרומה של המודיעין ללחימה הטקטית, ללחימה המערכתית ואולי גם ללחימה ברמה האסטרטגית - יש למודיעין מדויק חשיבות קריטית בלוחמה בטרור (לוט"ר). זכורה הפשיטה האמריקנית על מחנה שבויים בויטנאם, שנכשלה משום שהמחנה היה ריק. יושביו הועברו ממנו יומיים-שלושה לפני שהגיעו הפושטים (לפרטים, עיינו בספר - בנימין פ' שמר, 1977. "הפשיטה", מערכות).
קהילת המודיעין תצטרך להסביר מה אתרע לה. קריסתה מוחלטת ומדהימה - גדולה בכמה סדרי-גודל מאשר באוקטובר 1973. ובעיתונים, שציינו את היובל למלחמת יום הכיפורים, הבטיחו לנו "מומחים" למודיעין, כי הפקנו את הלקח, ולעולם לא עוד.
השערות ושאלות
מעלים השערות, כי המתקפה נעשתה בחסות מתקפת סייבר כבדה. כהדיוט, על סמך הידע המועט מאוד שלי בסייבר, אני סבור, שזה תירוץ קלוש. למיטב ידיעתי, יש למדינת ישראל מערכות מתקדמות להגנה מפני מתקפות סייבר. ואם אני טועה - ומדינת ישראל עסוקה רק בסייבר התקפי, שנועד, בין השאר, לפגיעה בפרטיות - זה עוד מחדל עצום.
דיווחו, שרחפני חמאס פגעו במצלמות ובאמצעי התצפית האלקטרוניים ממש עם פרוץ המתקפה. אם זה נכון - מדוע לא הוזעקו כל הכוחות מיד כשכבו המסכים? זה מזכיר לי את הנתק בין צמד החיילים, שנהרגו לפני כמה שבועות בגבול סיני, לבין מפקדותיהם. שאלה נוספת - מדוע לא היו תצפיות אנושיות בעיניים בלתי-מזוינות על הגדר? יכול להיות, שטירוף טכנולוגי הִקהָה את מוחות המפקדים.
והשאלה הגדולה, החמורה והמרה מכל - למה התעכבו כוחות הצבא מלהגיע ליישובים המותקפים, והותירו אותם למשיסה שעות רבות? את הלחימה באויב בפועל עשו בשעות הללו מי שאינם אמורים לעשותה, ואינם מאומנים, ואינם מצוידים לכך - שוטרים, שפעלו בתעוזה ובהקרבה, שרבים מהם נפלו בקרב, נפצעו וגם הלכו בשבי.