ישראל חווה כרגע את התנפצותה של קונספציה רבת שנים אך התנפצותה חייבת להיות מלאה, רדיקלית ומרחיקת לכת. שבירת קונספציית אוסלו עוד תגיע אך הדבר הראשון שההנהגה חייבת להפנים כבר עכשיו הוא המוכנות ללחץ עתידי חסר תקדים מצידו של הממשל האמריקני ונכונות לעמוד מולו. בניגוד לעבר למדינת ישראל ישנם כיום יכולות לעמוד מול לחץ כזה. ישראל ידעה בעבר לעמוד על שלה במשברים ביחסים עם ארה"ב למרות תנאי פתיחה גרועים וקשים בהרבה מהמצב בו ישראל נתונה כעת. לישראל רק דרושים מודעות ליכולותיה לעמוד בלחץ כזה, ורצון ונכונות לדחותו.
באביב 1975 יזמה ממשלת רבין מכתב מ-76 סנטורים לממשל האמריקני עם הבעת תמיכה בישראל. מכתב זה מנע את הלחץ שהפעיל הממשל על ישראל אחרי סיום הקרבות במלחמת יום הכיפורים להסכים להפרדת כוחות בסיני בתנאים שלא היו מקובלים אז על ישראל. במכתב של הסנטורים נאמר שלישראל יש זכות לגבולות בטוחים וברי הגנה וכל נסיגה של ישראל חייבת להיות מלווה בצעדים משמעותיים לקראת השלום. שנה מאוחר יותר חתמה ישראל על הסכם ביניים שהיה משופר מבחינתה. מכתב הסנטורים שהיה צעד חריג נשאר כאירוע חד-פעמי וכנשק יום הדין ביחסים עם ארה"ב שממשלת ישראל לא נזקקה לו עוד.
בקרב אנשי ימין רבים מתעוררים חששות לגבי המחיר שעתידה ישראל לשלם ביום שאחרי עבור תמיכת הממשל. במקרה זה האתנן עבור התמיכה בריסוק החמאס הוא מסירת הרצועה לאבו מאזן, הקמתה של מדינה פלשתינית ביו"ש ובעזה עם מעבר בטוח ועם חילופי שטחים על בסיס מתווה קלינטון משנת 2001. מתווה זה כבר התקבל בהסכמה בשעתו על-ידי ממשלת ישראל. הסכמות אלה נדחו על-ידי ערפאת שדגל בעקרון שהמדינה הפלשתינית צריכה לקום מתוך אתוס לאומי של ניצחון צבאי, מתוך דם ואש ובמסגרת לחימה ולא במסגרת תהליך מדיני. ניצחון צבאי זה הושג עכשיו בטבח ה-7 באוקטובר. סביר למדי שהחמאס במתכונתו הנוכחית יאבד את השלטון בעזה אך בסופו של דבר הוא עוד עלול לצאת המנצח הגדול שהוציא לפועל את השאיפה הלאומית לקמתה של המדינה הפלשתינית תוך לחימה, וזה ירשם כניצחון ההיסטורי של החמאס.
כעת הן השמאל הישראלי והן ידידי ישראל במערב נותנים אור ירוק לחיסול שלטון החמאס בעזה מתוך כוונה להחזיר את עזה לשליטתה של רמאללה ובכך יוסר המכשול להקמתה של המדינה הפלשתינית. במצב הנתון בישראל בו חברו להם זעזוע לאומי, לחץ אמריקני ואפשרות לעלייתה של ממשלת שמאל בעקבות האסון שהתרחש במשמרתה של ממשלת ימין, עלול התסריט הגרוע ביותר להתממש.
במלחמת המפרץ ב-1991 הותקפה ישראל במשך חודש וחצי על-ידי עירק בטילים ונאלצה לא להגיב בהתאם לדרישת ארה"ב, מפני שמדינות ערב היו שותפות בקואליציה שבנתה ארה"ב נגד עירק והיו מוכנות לקבל תקיפה אמריקנית נגד עירק, אך לא תקיפה מישראל נגד מדינה ערבית. הימנעותה של ישראל מתגובה על ירי הטילים אז פגעה ללא תקנה בהרתעתה ויצרה תקדים שמותר לירות עליה טילים, והיא סופגת זאת ללא גביית מחיר. כפיצוי על כך עטף הממשל את ישראל בחיבוק חסר תקדים ובהבעת רגשי חברות ואהבה. אך מיד עם סיום המלחמה פרץ משבר ביחסים עם הנשיא בוש האב ומזכיר המדינה בייקר. עוינותו של בייקר כלפי ישראל זכורה כלא פחות חמורה מעוינותו של אובמה. הממשל יזם את ועידת מדריד לפתרון הבעיה הפלשתינית. שמיר הסכים לנסוע למדריד תוך גרירת רגליים, אך ועידת מדריד לא הביאה לתוצאות הרצויות לממשל. ממשלת שמיר התפרקה בגלל נסיעתו למדריד, והממשל פעל להפסד של שמיר בבחירות. בדיעבד התבררה ועידת מדריד כהקדמה לאוסלו.
ניתן לומר ככלל ששלושה גורמים משפיעים על מדיניותה של ארה"ב ביחסה לישראל: מחלקת המדינה, הנשיא ודעת הקהל האמריקני באמצעות בית הנבחרים. המומחים במחלקת המדינה מאז קום המדינה רואים בישראל נטל אשר פוגע באינטרסים של ארה"ב במזרח התיכון. לעומת זאת דעת הקהל בעד ישראל ואילו הנשיאים נדרשים לתמרון תמידי בין הציבור האמריקני התומך בישראל לבין עוינותה של מחלקת המדינה. הנשיאים שהיו ידידותיים ביותר לישראל נאלצו בכל זאת להתחשב בגישתה של מחלקת המדינה והנשיאים העוינים ביותר לא הצליחו לפגוע בישראל במלוא העוצמה כמו שהתכוונו בגין התמיכה בישראל מצידו של העם האמריקני.
ישראל ידעה לעמוד במשבר ביחסים עם בארה"ב ב-75-1974 במצב שונה לחלוטין ממצבה היום. היא הייתה מדינה קטנה במשבר כלכלי קשה ביותר בעקבות מלחמת יום הכיפורים עם קופת מדינה ריקה, ביחס חוב-תוצר קטסטרופלי ובתנאים של לחץ על ישראל בגין משבר האנרגיה. ישראל הצליחה לעמוד אז מול מדינות ערב שהתלכדו נגדה לפי החלטות ועידת חרטום, עמדה מול העולם השלישי, מול ברה"מ והגוש הסובייטי שהיו אז בשיא כוחם. עכשיו מצבה הכלכלי של ישראל יציב, שיעור יתרות המט"ח שלה עומד על 200 מיליארד דולר והנו בין הגבוהים בעולם. יחס החוב-תוצר שלה נמוך יותר מממוצע המדינות החברות ב-OECD וישראל יכולה להרשות לעצמה לא להסכים עם בת בריתה הגדולה בשאלה שנוגעת לבעיה קיומית שלה. אם ישראל תהיה נחושה ועמדתה תתברר כמספיק מגובשת ומנומקת, אזי עשויים ידידיה להשתכנע ולקבל עמדתה בעניין פתרון הסכסוך גם בלי להגיע למשבר חמור.
במושג "לקפוץ מן הרכבת" השתמש בשעתו יו"ר תנועת "התחיה" פרופ' יובל נאמן. הוא טען שכשמדובר בעניין קיומי ההנהגה לא צריכה לחשוש לנקוט צעד חריג. נאמן הביא את סיפורו של הניצול מאושוויץ שנזכר שברכבת בדרך לאושוויץ הייתה לנוסעים אפשרות לקפוץ ממנה אך הם החליטו שעדיף לא לעשות כך. כל הטענות לגבי שינוי הקונספציה הופכים למס שפתיים, לקלישאה ולמילים חסרי משמעות ללא מוכנות אמיתית לעמוד בלחצים שיבואו אחרי סיום המלחמה.