ישראל מציינת שלושה חודשים למתקפת הפתע של חמאס שהביאה לפתיחת מלחמה שסופה אינו באופק. ההלם, הכאב והזעם שביקשו נקמה (אם אפשר, מהירה) בחמאס נשזרו ברוח ההתנדבות וההתגייסות - הצבאית והאזרחית - לסייע לניצחון. אלא שככל שהזמן נוקף, המערכה הצבאית נמשכת וגם גורל בני הערובה שנותרו ברצועת עזה אינו ברור. כל אלו אינם תורמים למצב הרוח הלאומי ומעלים - כפי שכבר כתבתי לפני חודשיים - הרהורים נוגים הן על ניצחון והן על היום שאחרי.
ישראל, כמדינה וחברה מתאפיינת כמטוטלת שנעה מייאוש לתקוה, מעצב לשמחה, מדיכאון לאופוריה. טקסי יום הזיכרון לחללי מערכת הביטחון ופעולות האיבה והמעבר החד לחגיגות יום העצמאות הם הישראליות במהותה. תנסו להיזכר במצב הרוח שלכם בשבעה באוקטובר ותשוו אותו למצב הרוח שלכם היום ותנסו לאפיין את רכבת הרגשות שלנו שהחלה בפחד, זעם, כאב ונקמה ונמצאת היום במצב של אי-ודאות.
עכשיו, שלושה חודשים אחרי, ברור כבר ש"לא ניתן למוטט את חמאס" (מבלי להגדיר מהו מיטוט). ברור גם שצה"ל נערך ללחימה בכל שנת 2024 (כך הצהיר דובר צה"ל) ושישראל אינה חזקה כפי שכולנו חשבנו, קיווינו ואולי גם האמנו. ההישג המודיעיני והמבצעי המזהיר של חיסול אל-עארורי בביירות הוא לא בהכרח אינדיקציה ליכולת לנהל לחימה מוצלחת אפקטיבית ומהירה בשטח סבוך כמו הרצועה.
שתי הפסקאות הללו הן מבוא קצר לשתי תובנות: אנחנו לא ביחד ואנחנו לא ננצח. ככל שזה יישמע עצוב ומטריד, ישראל יכולה רק למזער נזקים לאחר השבעה באוקטובר. היא לא יכולה לנצח ארגון טרור (קטן יחסית לחיזבאללה) שנלחם מתוך מנהרות ומתוך ריכוזי אוכלוסין. הדין הבינלאומי, כלכלת החימושים (זוכרים? תיתכן מערכה בצפון), והפיקוח האמריקני שמחייב מניעת משבר הומניטרי ברצועה מגבילים את ישראל מאוד. ניצחון צבאי, אם יושג, יהיה פירוז הרצועה. ניצחון אזרחי, אם יהיה, פירושו העברת הניהול האזרחי ברצועה לידיים אחרות שאינן חמאס וחשוב מזה חזרה של כל העוטף ליישובים משוקמים. אני לא רואה את זה קורה בקרוב. ואתם?
הלאה. אנחנו גם לא ביחד. בשדה הקרב הלוחמים ביחד. שכם של שכם. כתף אל כתף. בתאריך 3.10.1986 כתב יהונתן גפן המנוח במעריב: אני אוהב את הפלוגה....מדינה זה גדול עלי". חלפו כמעט ארבעה עשורים ונדמה שדבר לא השתנה. אז הדרג המדיני הטיל אחריות על הצבא (תקראו את הטור של גפן) וכך גם היום על-פי ההדלפות מהקבינט. אין לי מושג מתי תיגמר הלחימה. אין לי גם מושג אם ומתי תתחדש החקיקה המשפטית ואני גם לא יודע אם ומתי תתחדש המחאה נגדה. מה שאני כן יודע הוא שהשסעים וריבוי הזהויות, גם הפוליטיות, לא נעלמו. הם הוקפאו, זמנית. הם כבר מבצבצים שוב מעל לפני השטח והם יכו בנו בעוצמה בנקודת זמן כלשהי בעתיד.
ספר חדש שכתבתי עם ד"ר נחום שילה (ישראל מחפשת זהות, ספרי ניב) וראה אור השבוע מנתח ארבעה שסעים מרכזיים בחברה הישראלית: אחד מהם מדומיין (ימין מול שמאל. בקצרה: זו המניפולציה הפוליטית הכי גדולה שעשתה המנהיגות הישראלית לאזרחים מאז 1948), שלושה אמיתיים: ממכלתי מול אמוני, יהודים מול לא יהודים והרביעי הוא משבר הזהות בתוך החברה הערבית בישראל. כל השסעים הללו לא רק קיימים אלא חלקם גם נמצא במגמת החרפה בשנים האחרונות. הם יותר מפרידים מאשר מחברים בינינו, הישראלים. נכון, סביב חמאס והמלחמה הייתה התלכדות והתגייסות כפי שהיה לאורך ההיסטוריה נגד אויב חיצוני. גם התחושה (בוודאי באוקטובר ובנובמבר) שזו מלחמת אין ברירה ושחמאס הוא איום קיומי תרמה להתלכדות.
וזהו בדיוק הפרדוקס הישראלי: עם הגב לקיר או בשדה הקרב מול האויב אנחנו יחד או "מתים על החבר'ה בפלוגה" כמו שהגדיר גפן. הוא גם כתב אז ב-1986 ש"נגזר עלינו לשנוא את המדינה". כמה עצוב הוא שהמילים הללו עדיין נכונות גם בראשית 2024. אפשר וצריך שיהיה אחרת. ספק אם יש מנהיגות בישראל שניחנה באומץ כדי לייצר חזון משותף לרוב המכריע של הישראלים שיאפשר לא רק להתכד, אלא גם להתאחד.