בספר השירים "סולם הכלים השבורים" של בלפור חקק יש שיר המספר על שהתרחש בפורים בבגדד בשנת תש"א (1941). לכאורה, שיר פורימי אמור להיות שיר משמח. ואכן, מתוארת שמחת היהודים בחגם, עם תזמורת ושירה. הם לא ידעו שיתחולל פרהוד בחג שבועות תש"א ושמחתם תהפוך לאבל. והיה כנגֵן המנגן / בלפור חקק בַּאֲדָר תַּשָׁ"א הָיָה פּוּרִים בְּבַגְדָּד בַּבָּתִּים נִשְׁפַּךְ יַיִן, נָפַל הֵידָד בְּסִיוָן תַשָׁ"א בָּא חַג שָׁבוּעוֹת חַג הַדָּמִים וְהַפְּרָעוֹת. אֵיזוֹ שִׂמְחָה הָיְתָה בְּפוּרִים אֵיךְ נִגֵּן הָעוּד הֵידָד בִּנְגִינַת הַכֵּלִים שֶׁל צַ'לְרִי בַּגְדָּד: סִיטָאר וְקָאִנּוּן וְכִנּוֹרוֹת כָּל הַלַּיְלָה דָּלְקוּ הָאוֹרוֹת. בְּאֶצְבַּע צְרֵדָה חָגְגוּ בְּשִׂמְחָה הָיוּ שָׁם שְׁנֵי הַנִּרְצָחִים בַּפְּרָעוֹת חָגְגוּ פּוּרִים בַּמִּשְׁפָּחָה חָגְגוּ בְּלֵב תָּם לֹא יוֹדְעִים יוֹם מוֹתָם. חָגְגוּ בְּכָל עֹז "פִיסְטָאק, בִּינְדָּאק, גּוֹ'ז וּלוֹז". והָיָה כְּנַגֵּן הַמְּנַגֵּן הָיְתָה עַל סָבִי יִצְחָק רוּחַ מְתוּקָה שִׁירַת הַלֵּב, רוּחַ אֱלֹהִים. מְסַפְּרִים שֶׁהוּא שָׁר שִׁירִים בְּעֹנֶג שָׁר גַּעְגּוּעִים. צַ'לְרִי בַּגְדָּד שׁוֹרְרוּ חֲבוּרַת לְוִיִּים צַ'לְרִי עָמְדוּ חֲבוּרַת בְּנֵי נְבִיאִים אֲחֻזַּת הַמִּשְׁפָּחָה הָיְתָה הָעֲזָרָה. וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְּנַגֵּן פָּתְחוּ הַנַּגָּנִים כָּל הַשְּׁעָרִים וְעָשׂוּ עֲבוֹדַת הַשִּׁירָה. סַבָּא וּשְׁנֵי בָּנָיו שֶׁיָּמוּתוּ בְּרַעַד הָיוּ מַקְהֵלָה שֶׁלֹּא מִדַּעַת. כֻּלָּם שָׁרוּ "פּוּרִים פּוּרִים פּוּרִים לָנוּ" הִכּוּ בְּדַרְבּוּקָה וּבַקֻּמְקוּם גַּם שָׁרוּ מִן הַסֶּרֶט הֶחָדָשׁ שֶׁל אוּם כֻּלת'וּם. הַמֶּלֶךְ עַצְמוֹ יָרַד מִכִּסֵּא הַכָּבוֹד אֶל הָעִיר בַּגְדָּד נָתַן לְכֻלָּם בְּטוּבוֹ שֶׁפַע טוֹב לִוּוּ אוֹתוֹ בְּצֵאתוֹ בְּקוֹלוֹת הֵידָד. זֶה הָיָה חַג שֶׁל רַעֲוָא דְּרַעֲוִין וְלֹא רָאוּ שֶׁאַחֲרֵי הַשִּׂמְחָה נִסְתַּתְּמוּ הָאוֹרוֹת וְכָלוּ הַטּוּבִין. כְּנַגֵּן הַמְּנַגֵּן רָצָה בְּנַגְּנוֹ לִפְתֹּחַ שְׁעָרִים וְאוֹתוֹת וְרָאָה הֶסְתֵּר פָּנִים: נִנְעֲלוּ הַשְּׁעָרִים וְהוּגְפוּ הַדְּלָתוֹת. בְּשָׁבוּעוֹת תַּשָׁ"א חָשַׁךְ הַחַג בְּרֵאשִׁיתוֹ, כָּבוּ שַׁעֲרֵי אוֹרָה, אֹרֶךְ יָמִים וְשָׁנִים. בְּהִתְקַדֵּשׁ הַחַג שָׁבְתָה שִׂמְחָתָם שֶׁל יִצְחָק וְתוּפָחָה וּמֵתוּ לָהֶם הַבָּנִים. והיה כנגן המנגן: אפילוג וְעַתָּה בְּאִסְרוּ חַג שָׁבוּעוֹת קְחוּ לָכֶם מְנַגֵּן. חָשְׁכוּ לֵילוֹתָיו שֶׁל סַבָּא יִצְחָק חָשְׁכוּ לְסָבָתִי תּוּפָחָה הַיָּמִים. עַתָּה בַּחַג, קְחוּ לָכֶם מְנַגֵּן לְיוֹם פְּקֻדָּה וְדָמִים. וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְּנַגֵּן יְנַגֵּן הוּא עַתָּה צְלִילֵי שְׁתִיקוֹתָיו יִשְׁתֹּק הַמְּנַגֵּן בְּיּוֹם מַתַּן תּוֹרָה תָּו אַחַר תָּו. יִשְׁתֹּק "אֵל מָלֵא רַחֲמִים" וּצְלִילָיו חֲנוּקִים הוֹמִים. מתוך: "סולם הכלים השבורים" 2023 בשיר זה תיאר בלפור חקק את חג פורים בשנת תש"א, אותו חגגו בני משפחתו בשמחה רבה: צַ'לְרִי בַּגְדָּד, הייתה תזמורת עירקית קלאסית שרבים מחבריה היו יהודים. מוזכרים מספר כלי נגינה: "עוּד... סִיטָאר וְקָאִנּוּן וְכִנּוֹרוֹת" ובני המשפחה "הִכּוּ בְּדַרְבּוּקָה וּבַקֻּמְקוּם". "כֻּלָּם שָׁרוּ "פּוּרִים פּוּרִים פּוּרִים לָנו", "גַּם שָׁרוּ מִן הַסֶּרֶט הֶחָדָשׁ / שֶׁל אוּם כֻּלת'וּם", וגם שרו את הפיוט: "פִיסְטָאק, בִּינְדָּאק, גּוֹ'ז וּלוֹז". כל מי שיחפש באתר "הזמנה לפיוט" של הספרייה הלאומית ימצא את מילות הפיוט "פּוּרִים פּוּרִים פּוּרִים לָנו" שהושר על-ידי יהודי עירק ביום חגם, וגם כיום הם שרים פיוט זה בבתי הכנסת. שתו יין בשפע "בַּבָּתִּים נִשְׁפַּךְ יַיִן" והשמחה נמשכה זמן רב "כָּל הַלַּיְלָה דָּלְקוּ הָאוֹרוֹת". המילה "חָגְגוּ" חוזרת מספר פעמים ומדגישה שהחגיגה הייתה רבה: "בְּאֶצְבַּע צְרֵדָה חָגְגוּ בְּשִׂמְחָה", "חָגְגוּ פּוּרִים בַּמִּשְׁפָּחָה", "חָגְגוּ בְּלֵב תָּם", "חָגְגוּ בְּכָל עֹז". "חָגְגוּ בְּכָל עֹז" מזכיר את "וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה'" (שמואל ב', ו', י"ד) בשמחת העלאת ארון ה' לירושלים. בתיאור השמחה משולבים רמזים מטרימים לפרהוּד שהתרחש מספר חודשים לאחר מכן, בחג שבועות: "בְּסִיוָן תַשָׁ"א בָּא חַג שָׁבוּעוֹת / חַג הַדָּמִים וְהַפְּרָעוֹת", "הָיוּ שָׁם שְׁנֵי הַנִּרְצָחִים בַּפְּרָעוֹת" הם יעקב-נורי ואברהם חבשה הי"ד, אחיה של סעידה ז"ל, אימם של בלפור והרצל חקק יבדל"א. "חָגְגוּ בְּלֵב תָּם / לֹא יוֹדְעִים יוֹם מוֹתָם" אחֵי האם חגגו בפורים מבלי שידעו מה עתיד לקרות להם. המילים "נָפַל הֵידָד" משמשות בכפל משמעות, ניתן להבינן כקריאות שמחה אז משמעות המילה "נָפַל" היא: שָׁכַן, היה שם, לפי הפסוק: "וַיִּשְׁכְּנוּ מֵחֲוִילָה עַד שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרַיִם בֹּאֲכָה אַשּׁוּרָה עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל" (בראשית כ"ה, י"ח). יש דרך נוספת להבין את המילים "נָפַל הֵידָד". המילה "נָפָל" מזכירה לנו נופלים, נהרגים. המקור למילים אלו הם הפסוקים: "עַל כֵּן אֶבְכֶּה בִּבְכִי יַעְזֵר גֶּפֶן שִׂבְמָה אֲרַיָּוֶךְ דִּמְעָתִי חֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל וְנֶאֱסַף שִׂמְחָה וָגִיל מִן הַכַּרְמֶל וּבַכְּרָמִים לֹא יְרֻנָּן, לֹא יְרֹעָע יַיִן בַּיְקָבִים, לֹא-יִדְרֹךְ הַדֹּרֵךְ, הֵידָד הִשְׁבַּתִּי" (ישעיהו ט"ז, ט'-י'). המלבי"ם, רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר פירש את המילה "הידד" לשמחה וגם לעצב: ביקבים נהגו "לצעוק שם קול "הידד" של שמחה...על דריכת היין" אך זה התחלף ב"קול "הידד" של מלחמה (שאותו) נתנו (השמיעו, אמרו) האויבים". בלפור חקק שבקיא בארון הספרים היהודי, מכיר היטב גם את השירים שנכתבו לאורך השנים. בוודאי חשב גם על שירה של נעמי שמר: "עצוב למות באמצע התמוז... כי על קיצך ועל קצירך הידד נפל... הידד אחר הידד נפול יפול..." ייתכן שהמשורר בחר לכתוב את המילה "נָפַל" בשורות המתארות את חג הפורים כי היא מתאימה לחג זה. אחת הסיבות לשֵׁם "פורים" היא שנָפַל הַפּוּר (הגורל). ככתוב: "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן, בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן, מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים-עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר" (מגילת אסתר ג׳, ז׳).

פורים תש"א היה חג מיוחד

"הַמֶּלֶךְ עַצְמוֹ יָרַד מִכִּסֵּא הַכָּבוֹד / אֶל הָעִיר בַּגְדָּד": מלך עירק בא אל היהודים החוגגים. עבד אל-אילה שהיה דודו של המלך פייסל השני, שהיה מלכה האחרון של עירק בפועל בא בתפקידו כעוצר, ביחד עם פייסל שהיה בנם יחידם של המלך ראזי, מלכה השני של עירק, מן השושלת ההאשמית והמלכה עאליה בנת עלי. ב-4 באפריל 1939 הוכתר פייסל בן ה-4 למלך, מאחר שאביו נהרג בתאונת דרכים. בפועל שלט דודו, עד שפייסל מונה למלך בהיותו בן 18 בשנת 1953. תיאור המלך ש"יָרַד מִכִּסֵּא הַכָּבוֹד" הזכיר לי את ה' שבא אל העם בכל חודש אלול. מתאים לבלפור חקק לשלֵב עניין של קדושה, כי הוא מדמה את "אֲחֻזַּת הַמִּשְׁפָּחָה" ל"עֲזָרָה", את המנגנים והשרים ל"חֲבוּרַת לְוִיִּים" וכותב שעל סָבוֹ יִצְחָק שׁרתה "רוּחַ אֱלֹהִים". המלך "נָתַן לְכֻלָּם בְּטוּבוֹ שֶׁפַע טוֹב / לִוּוּ אוֹתוֹ בְּצֵאתוֹ בְּקוֹלוֹת הֵידָד". תיאור זה מלמד על היחס הטוב שניתן ליהודי בגדד, והם לא יכלו לחשוב שלאחר זמן מה יהיה "פרהוד" נוראי בו ירצחו יהודים בחג שבועות, יחתכו אברי גוף, יערפו ראשים, יאנסו נשים, יבזזו בתים וחנויות. "זֶה הָיָה חַג שֶׁל רַעֲוָא דְּרַעֲוִין": בלפור שילב בשירו מילים בארמית המהוות מושג שמשמעו - הרצון שברצון. הייתה זו עת רצון גדולה מאוד. מילים אלו מיוחסות לשעת המנחה של שבת, אך המשורר שאל אותן לחג פורים. חסידים נוהגים בזמן הזה בשבת לשיר ניגוני געגועים חסידיים, וגם סבו, יצחק, בחג פורים תש"א "מְסַפְּרִים שֶׁהוּא שָׁר שִׁירִים בְּעֹנֶג / שָׁר גַּעְגּוּעִים".

גילוי נאות: זמנו האמיתי של חג הפורים המתואר בשיר

המשורר כתב את השיר בהשראת חגיגות פורים תרצ"ו (1936) בבגדד. בעֵת הכתיבה החליט לא להיצמד לעובדות, נקט חופש פואטי וכתב כאילו עברו רק כחודשיים בין החגיגות שנערכו בחג פורים לבין הפרעות של ה'פרהוד'. בדרך זו העצים את הניגוד בין שאננות היהודים ובין הפרעות שניחתו עליהם.

השינויים שחלו לאחר חג הפורים

"וְלֹא רָאוּ שֶׁאַחֲרֵי הַשִּׂמְחָה / נִסְתַּתְּמוּ הָאוֹרוֹת / וְכָלוּ הַטּוּבִין". בלפור והרצל חקק למדו את כל ארון הספרים היהודי וגם קבלה ולכן משובצים מושגים מהקבלה בשיריהם. "נִסְתַּתְּמוּ הָאוֹרוֹת" הוא מונח קבלי. "כְּנַגֵּן הַמְּנַגֵּן / רָצָה בְּנַגְּנוֹ לִפְתֹּחַ שְׁעָרִים וְאוֹתוֹת / וְרָאָה הֶסְתֵּר פָּנִים: / נִנְעֲלוּ הַשְּׁעָרִים וְהוּגְפוּ הַדְּלָתוֹת" כאשר ניגן המנגן לאחר שמחת חג הפורים רצונו היה שעל-ידי הנגינה ייפתחו שערים. אפשר לראות בכך רמז לשערים עליהם מבקשים בתפילה של מוצאי שבת לפי סדר אותיות ה-א"ב: "וּפְתַח לָנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ...בָּזֶה הַשָּׁבוּעַ וּבְכָל שָׁבוּעַ שַׁעֲרֵי אוֹרָה, שַׁעֲרֵי אֹרֶךְ יָמִים וְשָׁנִים, שַׁעֲרֵי אֲרִיכַת אַפַּיִם, שַׁעֲרֵי בְרָכָה...שַׁעֲרֵי גִילָה...שַׁעֲרֵי דִיצָה...שַׁעֲרֵי הוֹד..." ועוד. בחגיגות פורים כתב בלפור חקק בשיר: "וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְּנַגֵּן / פָּתְחוּ הַנַּגָּנִים כָּל הַשְּׁעָרִים / וְעָשׂוּ עֲבוֹדַת הַשִּׁירָה". אך בניגוד לכך – לאחר שמחת החג לא היה בכוח הנגינה לגרום לפתיחת השערים הללו, ולא היו אוֹתוֹת כדי להזהיר ממזימות האויבים, אלא היה "הֶסְתֵּר פָּנִים". כביכול ה' הסתיר פניו מעם ישראל וכך יכלו האויבים לפגוע בהם. ברור שלאלוקים אין פנים כמו ליצורים חיים כי "אֵין לוֹ דְמוּת הַגּוּף וְאֵינוֹ גּוּף" אך לעיתים מדברים עליו בהגשמה, כביכול יש לו אברי גוף שונים כדי שייקל עלינו להבין את כוונת הדברים.

שם השיר

שם השיר הוא "והיה כנגֵן המנגן". אלישע הנביא אמר: "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן, וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'" (מלכים ב', ג', ט"ו). הנגינה גרמה לכך ששרתה עליו רוח הנבואה. המילים "והיה כנגֵן המנגן" חוזרות מספר פעמים בשיר. בפעם הראשונה: "וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְּנַגֵּן / הָיְתָה עַל סָבִי יִצְחָק רוּחַ מְתוּקָה". בפעם השנייה: "וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְּנַגֵּן / פָּתְחוּ הַנַּגָּנִים כָּל הַשְּׁעָרִים". בלפור מתאר את אווירת הקודש ששררה באותו חג פורים: "צַ'לְרִי בַּגְדָּד שׁוֹרְרוּ חֲבוּרַת לְוִיִּים / צַ'לְרִי עָמְדוּ חֲבוּרַת בְּנֵי נְבִיאִים / אֲחֻזַּת הַמִּשְׁפָּחָה הָיְתָה הָעֲזָרָה". במחשבתו המשורר בית משפחת חקק היה כמו העזרה בבית המקדש. הלויים שרו ונביאים עמדו שם. לאחר השמחה הגדולה שהייתה - בבוא הפרהוד התחלף המצב לאבל כבד. בפעם השלישית המילים חוזרות בשינוי: "כְּנַגֵּן הַמְּנַגֵּן / רָצָה בְּנַגְּנוֹ לִפְתֹּחַ שְׁעָרִים וְאוֹתוֹת". בלפור לא כתב פה את המילה "וְהָיָה" כי "כל לשון "והיה" לשון שמחה הוא" (בראשית רבה מ"ג, ג'). יש ניגוד ברור בין החזרה השנייה בה "פָּתְחוּ הַנַּגָּנִים כָּל הַשְּׁעָרִים" בכוח הנגינה, לבין החזרה בפעם השלישית בה "רָצָה בְּנַגְּנוֹ לִפְתֹּחַ שְׁעָרִים" אך נבצר ממנו.

המצב בחג שבועות תש"א

בראשית החג בא "חושך" על המשפחה. "שָׁבְתָה שִׂמְחָתָם שֶׁל יִצְחָק וְתוּפָחָה" ההורים, כי "מֵתוּ לָהֶם הַבָּנִים". שניים מבניהם נרצחו בפרהוד. "כָּבוּ שַׁעֲרֵי אוֹרָה, אֹרֶךְ יָמִים וְשָׁנִים". שני הבנים שנרצחו היו בשנות העשרים לחייהם. בתפילות של מוצאי שבת אנו מבקשים: "וּפְתַח לָנוּ ה' אֱלֹקינוּ אַב הָרַחֲמִים, אֲדוֹן הַסְּלִיחוֹת, בָּזֶה הַשָּׁבוּעַ וּבְכָל שָׁבוּעַ שַׁעֲרֵי אוֹרָה, שַׁעֲרֵי אֹרֶךְ יָמִים וְשָׁנִים..." וברצח האחים בפרהוד קרה בדיוק ההפך. המשורר תיאר את שאירע בחג השבועות בצורה של כלל ופרט. בתחילה כתב את הכלל: "בְּשָׁבוּעוֹת תַּשָׁ"א חָשַׁךְ הַחַג בְּרֵאשִׁיתוֹ, / כָּבוּ שַׁעֲרֵי אוֹרָה, אֹרֶךְ יָמִים וְשָׁנִים". לאחר מכן פירט: "בְּהִתְקַדֵּשׁ הַחַג / שָׁבְתָה שִׂמְחָתָם שֶׁל יִצְחָק וְתוּפָחָה /וּמֵתוּ לָהֶם הַבָּנִים". המילים "בְּהִתְקַדֵּשׁ הַחַג" כוונתן בתחילת החג. ככתוב: "הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל לָבוֹא בְהַר ה' אֶל צוּר יִשְׂרָאֵל" (ישעיהו ל', כ"ט) הפסוק מפורש על ליל פסח, אך בלפור חקק שאל זאת לחג השבועות. יש היגיון בכך כי יש בפסוק זה גם רמז להבאת ביכורים בחג שבועות. רש"י פירש את המילים "כהולך בחליל": "ותשמחו במפלת סנחריב (מלך אשור) כשמחת מביאי ביכורים, שהיה החליל מכה לפניהם לבוא בהר ה', כמו ששנינו במסכת ביכורים".

אפילוג

"וְעַתָּה בְּאִסְרוּ חַג שָׁבוּעוֹת / קְחוּ לָכֶם מְנַגֵּן". אלישע הנביא אמר בלשון יחיד: "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן" ובלפור שינה זאת ללשון רבים "וְעַתָּה.../ קְחוּ לָכֶם מְנַגֵּן". לאחר שהפרהוד שהתחולל בחג השבועות הסתיים – קורא בלפור לקחת מנגן "לְיוֹם פְּקֻדָּה וְדָמִים". נשפכו דמי נרצחים בגלל יהדותם וביניהם נרצחו שני בנים של יצחק ותופחה חבשה, שהם הסבא והסבתא של המשורר מצד אימו. אובדן שני הבנים גרם לחושך שמסמל עצב כבד. המשורר כותב בצורה של תקבולת משלימה וכיאסטית בחלקה (כי המילה "חָשְׁכוּ" כתובה בראשי השורות ואין בה כיאזם) את שאירע להם: "חָשְׁכוּ לֵילוֹתָיו שֶׁל סַבָּא יִצְחָק / חָשְׁכוּ לְסָבָתִי תּוּפָחָה הַיָּמִים". לסבא חשכו הלילות ולסבתא חשכו הימים. ברור שהכוונה היא שגם בימים בהם יש אור וגם בלילות, שררה אצלם חשכה, הם לא הצליחו לראות את האור והשמחה. המילים "וְעַתָּה קְחוּ לָכֶם מְנַגֵּן" חוזרות שנית: "עַתָּה בַּחַג, קְחוּ לָכֶם מְנַגֵּן" ובחזרה הבאה שוב נכתבו המילים כמו בשם השיר "וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְּנַגֵּן / יְנַגֵּן הוּא עַתָּה צְלִילֵי שְׁתִיקוֹתָיו". המילה "עַתָּה" מורה על שינוי המצב, לא עוד ינגן בשמחה רבה אלא יביע את השתיקה. רעיון זה חוזר במילים ששונו בקטע הסיום של השיר: "יְנַגֵּן הוּא עַתָּה צְלִילֵי שְׁתִיקוֹתָיו / יִשְׁתֹּק הַמְּנַגֵּן בְּיּוֹם מַתַּן תּוֹרָה... / יִשְׁתֹּק "אֵל מָלֵא רַחֲמִים" / וּצְלִילָיו חֲנוּקִים הוֹמִים". ה"הרגשיר" שלי היא שמעתה, מאז שקרה הפרהוד בשנת תש"א, בכל שנה ושנה בחג זה יזכרו את שקרה ויאמרו "יזכור" על הנרצחים. תפילת "יזכור" נאמרת בימינו ברוב מוחלט של קהילות האשכנזים ארבע פעמים בשנה: ביום הכיפורים, בשמיני עצרת, בשביעי של פסח ובשבועות. בעדות המזרח לא נהוג כך, ולכן: "יִשְׁתֹּק "אֵל מָלֵא רַחֲמִים" / וּצְלִילָיו חֲנוּקִים הוֹמִים". הכאב גדול ולכן הצלילים של המנגן "הוֹמִים" כשהם "חֲנוּקִים".

לסיכום

בשיר "והיה כנגֵן המנגן" תיאר בלפור חקק בצורה חיה מאוד את שאירע בבית משפחת חקק בפורים תש"א. הקורא חש כאילו הוא ממש חוֹוה את הדברים. שמֵח בשמחת פורים עם השמחים וחרֵד ואבֵל עימם בחג שבועות תש"א. כאשר בלפור והרצל חקק נולדו למשפחה אמרו החכמים שהם "שניים (שני הילדים שנולדו) תמורת שניים" (שני האחים של האם שנרצחו בפרהוד). במשך שנים הוסתרה מהם ההיסטוריה המשפחתית, כנראה מתוך רצון לא להכביד עליהם, אך מאז גילו את הסוד שדודיהם נהרגו, הם עמסו על עצמם את המשא וקיבלו עליהם שליחות לספר על הפרהוד ולגרום לכך שרבים ידעו את שהתרחש. בשבת שמחת תורה תשפ"ד, התרחש "פרהוד" בארצנו. ספרו של בלפור ראה אור לפני כן, אך שורות רבות בשיר מתאימות לחיינו כאן עכשיו. יהודי עירק סיפרו בתקשורת שמראות הטבח בשמחת תורה, החזירו אותם למראות ה"פרהוד" בשנת תש"א. קל להבין היום, בדיעבד, את ההתרחשויות ב"פרהוד", כשנחשפים לתיעוד של טבח שמחת תורה.