האם המלחמה המתמשכת הכרחית? האם באמת אין מי לדבר? דומה שישראל דבקה מאז הקמתה במאבק המזויין ובסיסמה שאין עם מי לדבר. משיחות אינספור שאני עורך עם אנשים התשובה היא שהמלחמה מוצדקת וצריך למוטט את החמאס. מכאן ברור שגם אין עם מי לדבר. אז הכל ברור, יש קונצנזוס למלחמה עד למיטוט החמאס שיקח כמה חודשים, לקראת סוף השנה, אולי אפילו כמה שנים כפי שסבור המודיעין האמריקני.
הקונצנזוס הושג למעשה בעקבות האירועים הטראומתיים של 7.10.2023. אירועים שנצרבו בתודעה כטבח וכיבוש של הישובים ומחנות צה"ל בגבול הרצועה. העצב העמוק והתדהמה תורגמו כמעט מיד לקריאה לתגובה הולמת, נקמה באויב האכזר. הרצון לנקום מובן מאליו, אך השאלה היא האם נקמה היא תוכנית עבודה למדינה ריבונית. זוהי שאלה והאמת שהתשובה בשטח היא קונצנזוס שמשמעותו תמיכה מקיר אל קיר בצבא ומפקדיו, למרות שהם אלה שנרדמו בשמירה.
בנימין נתניהו שתק בימים הראשונים ונתן לצבא לקחת אחריות וכשקציני הצבא לקחו אחריות הוא המשיך בשלו להתנהל בין הטיפות כדי שהקואליציה הימנית שלו לא תתרסק עליו. לשמחתו הוא קיבל סיוע מבני גנץ, גדי איזנקוט וגדעון סער שהבטיחו לו קואליציה רחבה למיטוט החמאס, לניצחון מוחלט. בנקודה זו נתניהו זוכה לגיבוי ציבורי. עובדה שעד כה אין מחאה ציבורית נגד המלחמה הבלתי נגמרת. ההפגנות העיקריות הן למען שחרור החטופות והחטופים.
תקשורת המיינסטרים מסייעת בקידום המסר לשחרור החטופים אך אינה מבקרת את המהלכים הצבאיים, שהם מהלכים שהולמים למסר של נתניהו - ניצחון מוחלט. נוסיף על כך את העבודה המצויינת שעושה דובר צה"ל שמדי פעם חושף עוד יחידה סודית יותר או פחות. הדיווחים הללו מייצרים מסגור חיובי לצה"ל שלא הגן על אזרחי ישראל.
בדרך זו מתחזקת התפישה שהפתרון היחיד הוא מלחמה בלי תאריך תפוגה. במילים אחרות חוזרים אל הנוסחה המדממת ש"אין עם מי לדבר". מעבר לכל אני מוטרד מאוד מהעובדה שמאז הטבח והחטיפה לא הצליחה ממשלת ישראל לשחרר את כל החטופות והחטופים. מוטרד פי כמה שהנושא הזה לא מרעיד את אמות הסיפים ולא מניע את כל אזרחיות ואזרחי ישראל למחות על אובדן המוסר.
מזכיר לכם שבמבצע אנטבה נשלח כוח מיוחד מישראל לאוגנדה לשחרר את בני הערובה ואחיו של ראש הממשלה יוני נתניהו שילם על כך בחייו. האירועים טישטשו, כך נראה, גם את המוסר של אזרחי ישראל, שבלי לחשוב פעמיים מאמינים שהמטרה היא למוטט את החמאס בכל מחיר. בעוד שהמטרה המוסרית מההתחלה הייתה צריכה להיות שמשחררים את החטופים בכל מחיר ורק לאחר מכן מטפלים בחמאס.
לסיכום אנחנו מסיימים מחויבות ולאחר מחדל 23 ממשיכים בשחיקת הכוחות וסיכון המפעל הציוני. מלחמה מתמשכת תגמור את המשאבים שלנו והתוצאה ברורה. כעת עדיין אפשר לעבור למשא ומן מדיני עם המדינות השכנות כמו מצרים, ירדן, סעודיה, אמירויות וביחד לזמן את הפלשתינים ולומר להם די, כעת מחפשים פתרונות לחיים ולא למלחמות. הפלשתינים גם הם יצטרכו לשנות דיסקט אם הם רוצים תמיכה בינלאומית. אם נקרא היטב את פשר התמיכה בפלשתינים היום, נראה שזו בעיקר ביקורת על ישראל שפועלת גם נגד אזרחים פלשתינים, תוך כדי לחימה לגיטימית בחמאס.
מציע שנבחר כעת בדרך מוסכמת לשינוי. מבחינת הדמוקרטיה הישראלית חשוב כעת למצוא דרך לשינוי מהיר של השחקנים בזירה הפוליטית. אי-אמון קונסטרוקטיבי שבמהלכו יבחר מועמד או תבחר מועמדת לראשות הממשלה שיקימו ממשלת חירום בלי קיצוניים, ממשלה שתפעל בסבירות ובהסכמה כחצי שנה, עד שנה. לפעול בנחישות להחזרת החטופות והחטופים, לפעול להפסקת אש קבועה ולצאת לבחירות כלליות. הפעם רצוי שאנחנו האזרחים נבחר במועמדים ומועמדות ראויים גם מבחינה אישית וגם מבחינה ציבורית. מועמדים שמחפשים את הדרך לטוב משותף.