מצבה האלקטוראלי של מפלגת העבודה כואב לי על-אף שהפסקתי חברותי במפלגה לאחר עשרות שנות פעילות שהחלה כבר משנות ה-70 של המאה הקודמת. במהלך השנים שימשתי בתפקידים שונים וברמות פעילות שונות במפלגה. כיהנתי כממלא-מקום מזכיר ארגון הסטודנטים הארצי של חברי המפלגה, ראש המטה הצעיר של יצחק רבין בהתמודדות נגד שמעון פרס (1977) חבר מוסדות העליונים של המפלגה זאת ועוד. במשך 6 שנים שימשתי כדובר המפלגה תחת רבין, פרס ואהוד ברק ומאז שנת 1990 חברתי לפרס ושימשתי כיועצו הקרוב בתפקידיו השונים עד לפטירתו בשנת 2016. מתוך אמונה בערכיה פעלתי במסגרת המפלגה שהובילה להקמת המדינה, לקיבוץ גלויות ישראל חזרה למולדתם ההיסטורית, התנועה שתרמה רבות לביטחון, הקימה מאות ישובים, בנתה כלכלה מודרנית, חינוך מעולה שהניב חתני פרס נובל ומפעם לפעם הצילה המפלגה את ישראל מכישלונות ממשלות בהובלת הימין (האינפלציה המטורפת בשנות ה-80, משבר מניות הבנקים, השקיעה בבוץ הלבנוני ועוד). ראיתי עצמי כ"פיון" בתנועה עממית גדולה שסדר עדיפותיה תאם את השקפותיי: ביטחון, התיישבות, שאיפה לשלום וצדק חברתי. בשנים האחרונות התנועה המפוארת הזו נטשה אותי ואת רוב מצביעיה ונדדה למחוזות די הזויים עם סדר עדיפות שלא תאם את צרכי המדינה, וכן נסוגה מאותם ערכים שהביאו לה פריחה אלקטורלית. בהליך בחירות פנימי נבחרה מנהיגות שבינה לבין "מפאי ההיסטורית" זו של בן-גוריון ואשכול אין דבר וחצי דבר ואפילו יצחק רבין מתהפך בקברו מול העמדות שאימצו ממשיכיו ובעיקר ממשיכותיו. למרות שהמפלגה נטשה אותי נותר בי רגש רב אליה מתוך הערכה עצומה לפועלה למען המדינה. בשבועות הקרובים עתידה המפלגה לקבל החלטות על עתידה. ההתמודדות על הנהגתה הפכה למשאל חברים האם תנועה מפוארת זו תשרוד או תפורק, תיטמא במפלגות אחרות ותיקבר בבית הקברות של ההיסטוריה יחד עם תנועות אחרות שזנחו את האידיאולוגיה הבסיסית שלהן כמו המפד"ל חרות והליברלים. מפלגת העבודה הפכה בעיני חלק מהמתמודדים על הנהגתה לשלד בורסאי שכדאי להשתלט עליו כדי שישמש מקפצה לפעילות שבינה לבין ערכיה המקוריים של המפלגה אין דבר וחצי דבר. בשנים האחרונות היינו עדים, לא פעם, לסוג של "השתלטות עוינת" של ידועני תקשורת ו"כוכבים" אחרים שקיבלו רוח גבית חזקה מחבריהם בעיתונות ולאחר בחירתם ריסקו, ביודעין ושלא ביודעין, את השדרה המרכזית של פעילי המפלגה שנטשו ויצאו לרעות בשדות זרים. התמודדות הקרובה על הנהגת המפלגה היא בין שתי גישות: האחת קוראת למפלגה לחזור אל בוחריה המסורתיים ואל ערכיה ההיסטוריים לבין מי שרוצה להפכה למפלגת שמאל קיצונית שסולם ערכיה מנוגד לחלוטין לערכי היסוד של תנועת העבודה - אותם ערכים שהביאוה לשלטון במדינה. הסיסמה שהביאה את הציבור להעניק 44 מנדטים לעבודה בראשות רבין הייתה משהו כמו "רבין - לא ימין ולא שמאל - שם את המדינה במרכז". זו חייבת להיות עמדתה גם היום. כדי לחזור אל המצביעים יש לחזור לגישה זו: העבודה לא שמאל קיצוני ולא ימין משיחי עם דגש על ביטחון מרבי כי רק ביטחון יביא שלום ושוויון שיוביל ליותר צדק חברתי. המפלגה חייבת לבחור מנהיגות שתדע להחזיר את המפלגה אל הבוחרים ואל סדר יומם ולא לנסות לנהל מרדף עקר אחר המצביעים תוך אימוץ סדר יום שרחוק מהם מרחק שנות אור. רצוי שבמפלגת העבודה יימצא מועמד/ת שידע להחזירה לבוחריה ולערכיה ולא מי שניזון מפופולריות רגעית ויובילה לפירוק מרצון. עידן ה"כוכבים" קרס ויש לחזור לתקופת המנהיגים הערכיים ולדרכה של מפא"י ההיסטורית. זה הזמן לערכים ולא לכוכבים. הערכים יניבו פירות אלקטורליים והכוכבים רק יאספו לייקים.