היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שיר אינטימי ורגיש של אורי צבי גרינברג, המתאר בדידות גדולה. את ההרהור והשיר וצילומים מחיינו בכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. אורי צבי גרינברג (אורי צבי טור-מלכא, 1896-1981) הוא גדול משוררי הימין המשיחי בישראל, שהקיצוניות האידיאולוגית שלו הרחיקה אותו מחבורות המשוררים המקובלות. הוא היה חבר הכנסת הראשונה מטעם תנועת החרות (במקום השני אחרי בגין), וזכה בפרס ישראל בספרות יפה בשנת 1957. הוא זכה גם בפרס ביאליק, בפרס ניומן ובפרס איציק מאנגר ליצירה ביידיש. הוא נולד בגליציה (אוקראינה של היום), למשפחה חסידית עניה. בגיל שש-עשרה פרסם את שיריו הראשונים ביידיש. במלחמת-העולם הראשונה שירת בצבא האוסטרו-הונגרי בסרביה, והשתתף בכיבוש בלגרד, שהטביע בו זכרונות טראומטיים. משפחתו ניצלה מהפוגרום בלבוב בשנת 1918, מה שטבע בו חותם עמוק. בשנת 1923 הוא בחר בציונות ועלה לישראל. הוא אומץ על-ידי תנועת-העבודה ופרסם את שיריו ב'דבר', ואפילו הספיד את לנין לאחר מותו, אך בשנת 1930 הצטרף לתנועה הרוויזיוניסטית והוצב במקום השני אחרי זאב ז'בוטינסקי. בעקבות הצטרפותו לימין הוא נודה על-ידי הנהגת היישוב וחזר לפולין. שם ערך את העיתון הרוויזיוניסטי ביידיש. בשנת 1939 חזר לישראל. הוריו נספו בשואה, מה שהשפיע על כתיבתו ועל תפישת עולמו. גם כשזכה בכבוד ובפרסים חש בודד, בשל תפישת עולמו הקיצונית. את 'עמק האדם' קראתי בספרו של הצייר הנפלא יאן ראוכוורגר, 'ארבע שָעות גג', שבו דיוקנאות בשירה ובציור (הוצאת אבן חושן, 1997). לעיתים אני תוהה על משמעותן של כותרות השירים. האם הכותרת מיועדת לתמצת את תוכנו של השיר, או אולי היא כלי שיווקי המיועד למשוך את תשומת ליבו של הקורא? לעתים הכותרת היא הצהרה שאין לה הדהוד בשיר עצמו. ללא הכותרת 'עמק האדם', שהיא מטפורה, הייתי שומע בשיר הזה את קולו של ילד נטוש, נעזב ונעצב, המתמודד בחשיכה עם בדידותו. אבל המטפורה 'עמק האדם', אותה אני מפרש כ'שעת השפל של האדם', מאפשרת לי לקרוא את השיר באופן שונה, כדימוי תחושת השפל של המשורר עצמו. כמה יפה שורת הפתיחה: "הַשָׁעָה עֲיֵפָה מְאֹד כְּמוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁנָה". אורי צבי אינו מתאר כאן רגע של עייפות, "כְּמוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁנָה", אלא את עייפותה של השעה: "הַשָׁעָה עֲיֵפָה מְאֹד". ומהי השעה? האם זו השעה הלאומית הקשה, שעה של סכנות קיומיות מפני אויבים המבקשים לכלות את האומה? ואולי זו השעה שבה נספו הוריו בשואה, והוא נותר "כַּיֶּלֶד אֲסוּפִי, בְּכֻתָּנְתִּי הַלְּבָנָה בִּלְבַד"? נדמה לי שלא מדובר בשעה ההיסטורית או בשעה הטראומטית, אלא בשעת ההזדקנות של המשורר, לקראת מותו הצפוי, "כְּמוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁנָה". השינה היא דימוי מקובל למוות, ואורי צבי מתאר כאן את העייפות הגדולה שלפני המוות, שמביאה להשלמה עם המוות. . אורי צבי אינו מדמה את עצמו לילד אסופי. הניקוד של המלים "כַּיֶּלֶד אֲסוּפִי" מטעה. את הצירוף 'כילד אסופי' אפשר לנקד בשתי צורות. כך: "כְּיֶּלֶד אֲסוּפִי", או כך: "כַּיֶּלֶד הָאֲסוּפִי". הניקוד המוזר, לכאורה, "כַּיֶּלֶד אֲסוּפִי", פירושו "כְּמוֹ הַיֶּלֶד, אֲנִי חָשׁ אֲסוּפִי, בְּכֻתָּנְתִּי הַלְּבָנָה בִּלְבַד". אורי צבי גרינברג לא היה ילד אסופי, שננטש בילדותו ולא הכיר את הוריו. הוא גדל עם הוריו ושש אחיותיו, וכל חייו נשא את השמדתם על-ידי הנאצים. הוא הרגיש "אֲסוּפִי" בשירה העברית ובחבורות המשוררים שדחו אותו. גם לאחר שזכה בכבוד ובשבחים חש כמי שאין לו אב ואם בין המשוררים העבריים, וכ"אֲסוּפִי" זר ובודד חי ביניהם כל ימיו. נדמה היה לו שהוא כותב וכותב ואיש אינו מבין, כאילו היה אסטרונאוט המרחף בחלל הרחוק: "אֲנִי יוֹשֵׁב וְכוֹתֵב בֶּחָלָל כְּמוֹ עֲלֵי לוּחַ". הזרות והבדידות נבעו מתפישת-העולם הלאומנית הקיצונית שלו, עליה לא היה מוכן לוותר בשום מחיר, והיה מוכן לשאת בכל ביקורת או השפלה. כמו ילד דחוי הוא שב ואומר: "לֹא-אִיכְפַּת, לֹא-אִיכְפַּת". הקיצוניות האידיאולוגית באה לידי ביטוי בשיר בהדגשת ההבדל שבין האפלה השחורה, אפלת המוות, לעומת המשורר הבודד והצודק, "בְּכֻתָּנְתּוֹ הַלְּבָנָה". בבית השני מתוארים כוחות הרוע והמוות כ"חָתוּל שָׁחוֹר", שמתגנב "אֶל הַכַּד", וגוזל את יצירתו וצדקתו של המשורר שהם "שְׁיָר הֶחָלָב הַלָּבָן", ואז הוא הופך "אֶת הַכַּד". אורי צבי אינו נלחם על כבודו ועל תהילתו, ולא מוכן לסגת אפילו מעט מתפישת עולמו הצודקת. גם לקראת סוף חייו הוא מוכן לקבל זאת בהכנעה, ולמות. בשורה שלפני האחרונה ריווח המשורר בין המלים, כמו סימן מוסיקלי של האטה, לציון סופם של החיים: "אֲנִי אֶעֱצֹם אֶת עֵינַי לִישֹׁן וְאִישַׁן עֲדֵי-עַד - - ". וכמו ילד הרוקע ברגליו ואינו מוכן לוותר, הוא ממשיך לזעוק: "לֹא-אִיכְפַּת, לֹא-אִיכְפַּת". . אני רחוק מאוד מתפישת-עולמו של אורי צבי גרינברג ומן הקיצוניות הלאומנית שלו, אבל אני חש חמלה כלפי מי שהיה מוכן לשלם מחיר יקר כדי לא לוותר על ערכיו. אני בחרתי להתרחק מן המקום בו הוחרמו ספרי, ולא קשה לי להבין את כאבו.