מאז ה-7 באוקטובר 2023 נקלעה החברה הישראלית למשבר, שכמוהו לא חוותה מיום הקמת המדינה. שסע מעמיק קורע את החברה הישראלית, הנתונה במציאות חיים מדממת. כל יום אנחנו ממסגרים במודעות אבל שמות של עלומים יפים ונקיים, שבקשו לחיות בארץ, ומבקשי נפשה של מדינתנו נטלו אותם מתוכנו. במציאות החיים המדממת שנכפתה עלינו אני מביע משאלה, שהמצפן החברתי של פרשת השבוע "וֶאֱמוֹר" ינחה את ממשלת ישראל וינבט את דרכה. חשוב שגם בעיצומם של ימים קשים מנשוא הפוקדים אותנו יופנה המבט של מנווטי המדיניות לעבר התביעות המוסריות והערכיות במישוריות החיים החברתית של פרשת השבוע שלנו. בעוד אני מחמיא לפרשת השבוע על תביעותיה המוסריות במישור החברתי יש לי שיח כואב עם פרשת השבוע. כואב לי, שדווקא פרשה המובילה אותנו לפסגות מוסריות ולעולם נעלה של ערכים חברתיים, אותה פרשה גם חובקת בחובה שלל פסוקים, שקשה למקם אותם בסולם ערכים מוסרי, עליו חייבת להיות מושתתת כל חברה. הפרשה מפגישה אותנו עם ביטויי מחויבות לפתיחות סוציאלית ולצדק חברתי. עולה תביעה תקיפה להשתית בחברה שלנו דפוסים חברתיים של ערבות הדדית שמחממת את הלב. לכן כואב שבצד חוקים של צדק ושוויון אנו נתקלים בחוקים שקשה לי להסבירם במציאות חיינו כיום. באותה הפרשה בה עומדת תביעה תקיפה ובלתי מתפשרת של קבלת מחויבות של החברה כלפי העני והגר החיים בתוכה (ויקרא כ"ג 22) עולה תביעה פוגענית, שאינני מקבל אותה, הפוסלת כוהן מתפקידו בקודש, אם נמצא בו מום גופני כמו שבר יד או רגל (שם כ"א 15-23). יש היום בתוכנו בעלי מום גופני קשה מפגיעה של חמאס רצחני, הראויים לשאת בתפקידי הנהגה רוחנית וחבל, שהמום הגופני שלהם נתקל בפסוק הקורא לפסילתם. מתוך כבוד שיש לי לספר הספרים, כואבת לי הפסילה הגורפת בפרשת השבוע שלנו את האדם בעל המום הגופני, פסילה האוסרת עליו אפילו לשהות במקום הקדוש, מקום שעבורו הוא משכן לחוויה דתית בעלת משמעות רבה. אודה, שקשה לי לגשר בין שני הקטבים. קוטב אחד בפרשה מעלה אותי לעבר פסגות מוסריות ערכיות ואנושיות - "וּבְקָצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְּכַלֶּה פְּאת שַׁדְךָ בְּקָצְרְךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְּלַקֵּט - לָעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזוֹב אוֹתָם ". הקוטב השני מפגיש אותנו עם אמירה מקוממת. רבים מאיתנו נפגשים עם אנשים לא מעטים שהטבע התאכזר כלפיהם. הם באו לאוויר העולם עם מום גופני אבל עם עוצמות מוסריות נעלות. הם לא בחרו בנכות. הנכות בחרה בהם. לכן מוטל עלינו כקולקטיב אנושי לסעוד אותם, והסעד לא תמיד צריך להיות כלכלי, אלא מתן כבוד. קשה לי לקבל פסילה גורפת של פרשת "אמור" האוסרת מתן רשות כניסה לנכה אל המקום הקדוש. וגם חל עליו איסור חמור לשרת בקדושה בבית המקדש או לבוא אליו: "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם, אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִּסֵּחַ... אוֹ אִישׂ אֲשֶׁר יֵשׁ בּוֹ שֶׁבֶר רֶגֶל אוֹ שֶׁבֶר יַד, אוֹ גִּבֵּן אוֹ דַּק... לֹא יָבוֹא אֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ, כִּי מוּם בּוֹ, וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי...". (ויקרא כ"א, 18-22) לא מובן מדוע אדם שמום דבק בגופו מחלל את המקדש. אדם לא בחר להיוולד פִּסֵּחַ או גִּבֵּן, הוא לא בחר שיהיה בו שֶׁבֶר יָד או שֶׁבֶר רֶגֶל, מדוע נוסף על מכה גופנית שהוא נאלץ להתמודד יום-יום מטילים עליו חותם של מחלל את הקודש עקב הפגיעה הגופנית. קשה לקבל פרשנות המצדיקה את האיסור, כמו פרשנותו של אברבנאל הטוען, שאסור להפקיד את עבודת המקדש בידיו של מי שעלול לגרום לזלזול של הציבור בעבודה זו עקב מראהו, ובעקיפין לזילות במעמדו של הקדוש ברוך הוא. הדרת בעלי מום גופני מהזכות לכהן בקודש מעוררת תהיות ושאלות. לא ניתן להישאר אדיש לנוכח העוול שעושה הפרשה עם בעל מום. לא זאת בלבד שאדם עם מום גופני בא לאוויר העולם עם מנות גדושות של סבל לנוכח הקשיים שעליו להתמודד איתם במישוריות הקיומית, אנו מדירים אותו גם אם הוא חובק בחובו מטענים אינטלקטואליים ומוסריים, שיכולים לזכותו בתפקיד של מורה הלכה במקום הקדוש. המבחן לתפקיד אסור שיהיה אם המועמד גִּבֵּן או תַּבְלוּל הופיע בעינו ואולי יש לו שֶׁבֶר ברגלו או בידו. המבחן חייב להיות תחום אך ורק ב' אמות של המישוריות המוסרית והערכית. הביטוי "מוּם בּוֹ" או "בּוֹ מוּם" חוזר ונשנה בפרשת "אמור" מספר צורם של פעמים, כאשר הכתוב עוד מפרט שורה של נכויות גופניות, הפוסלות את האדם להתקרב למקום הקדוש . מקוממת הפסילה ומקוממת הפרשנות לפסילה. כשאני כותב שורות אלו אני רואה לנגד עיני את מי שהיה חבר בכנסת ישראל, חבר הכנסת אילן גל און, ששרת בנאמנות רבה בקדושה של רשות מחוקקת. גם יריביו הפוליטיים העריכו את גדלות הנפש שלו והתייחסו אליו בכבוד רב. אני מאחל לנו שנתברך ב-120 אילן גל און במערכת הקדושה של בית המחוקקים שלנו או בבית המקדש כשיקום. בסימן אירועי היום, שמאות רבות של צעירים וצעירות נתונים לנכויות קשות כתוצאה מאירועי הדמים שנכפו עלינו, קשה לי לקבל את העדר הזכות שלהם אפילו לשהות במקום הקדוש. צעירים וצעירות, שקדושת חייהם רוטשה במום גופני מירי של אויבי ישראל, הם ראויים למקום של כבוד בכל מקום ואסור להטיל בהם דופי.