העיר עכו, למי שאינו זוכר, לא הייתה אמורה להיות חלק ממדינת ישראל העתידית, זאת במסגרת תוכנית החלוקה מ-1947. הגבול בין המדינה היהודית למדינה הערבית היה אמור לעבור דרומה ממנה, אי-שם למרגלות מפרץ חיפה. נזכרתי בכך כשביקרתי לאחרונה בעיר, זאת במיוחד לאור אירועי 7 באוקטובר והעובדה שרוב רובו של הגליל, בדומה לעוטף עזה, ננטש כמעט לחלוטין מיושביו, מה שבאופן פרדוקסלי הפך את עכו לנקודת קצה בצפון הארץ שמעבר לה ממש מסוכן לעבור. מבחינה זו עכו מסמלת עבורי את השבר העמוק שעוברים ערי ויישובי הפריפריה זה עשרות בשנים. רבות לפני אירועי 7 באוקטובר נכתב רבות אודות ההחמצות החוזרות ונשנות לשקם את הפריפריה שגם ללא ההתקפה הרצחנית של החמאס וגם ללא טילי הנ.ט. של החיזבאללה השתרכה הרחק מאחור לעומת "מדינת תל אביב". במהלך החודשים הרבים שחלפו מאז אירועי אוקטובר לא זז דבר וחצי דבר לא רק בכל מה שקשור להתחדשות עירונית בפריפריה, אלא גם בטעות האסטרטגית היסודית של ממשלות ישראל לדורותיהן שראו משום מה את כלל הפריפריה בתור מקשה אחת של בעיות סבוכות הזקוקות לפתרון, ולא העניקו ב"זום אין" פתרון פרטני לכל אחת ואחת מעשרות ערי הפריפריה. ואם נחזור לעיר עכו, הרי שבמדינה מתוקנת אין לי ספק שמקבלי ההחלטות היו רואים את עכו לא כ"עוד עיר פריפריה" אלא כמכרה זהב בדמות עיר תיירות מהשורה הראשונה לא רק בארץ, אלא בעולם כולו. לא בכדי יש המכנים את עכו בתור "דוברובניק הישראלית", זאת בשל היותה העיר היחידה בארץ הממוקמת על פני חצי אי-הפונה לכיוון מפרץ קסום ונהנית משכיות חמדה בדמות שפע אתרים הפרושים על פני אלפי שנות היסטוריה. גם מן הפן התרבותי והאתני נהנית עכו מערכים ייחודים, כולל מגוון עדות, פולקלור, דו-קיום יהודי ערבי, שוק ססגוני, פסטיבל תיאטרון שנתי והיריעה עוד ארוכה. ואם בפן התחבורתי עסקינן, הרי שעכו ממוקמת במיקום הנחשב לאידיאלי, בסמיכות לכביש המהיר 22 המוביל לחיפה, דקות ספורות מ"חוצה ישראל" ותחנת רכבת שממנה אפשר להגיע למרכז הארץ בנקל. בד בבד קיימים בצנרת של עכו אינספור פרויקטים עתידיים, חלקם בהתחדשות עירונית וחלקם חדשים לחלוטין, דוגמת פרויקט "שווקים" המיועד להחיות את השוק העתיק וסביבותיו, פרויקט "השיטה" המיועד ליצר ריביירה של אלפי דירות חדשות לאורך החוף ועוד כהנה וכהנה. הפער הבלתי נתפס בין הפוטנציאל האדיר של עכו לבין המציאות המתאפיינת בתשתיות לקויות שלא לומר מתפוררות והזמן שכמו קפא מלכת, כולל שיכונים ציבוריים מתפוררים שנבנו במחצית המאה הקודמת, מלמד יותר מכל עד כמה עכו מהווה לא עוד דוגמה אחת מיני רבות של עיר פיתוח, אלא מודל של החמצה הן תיירותית, הן כלכלית והן חברתית. לא נותר לי לצפות כי מישהו ממקבלי ההחלטות יתעורר סוף-סוף מהתרדמת העמוקה הן לגבי עכו והן לגבי עשרות נוספות של ערי פיתוח מתפוררות ברחבי הפריפריה, זאת אלא כן מישהו אי-שם למעלה, חפץ שנחזור, חלילה וחס, לגבולות תוכנית החלוקה 1947. ויד לחכימא ברמיזא...