היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על פרידה ועל שיר של רות לורנד, שמתאר את הרגע שבו מתחולל שינוי שאינו מאפשר חזרה. את ההרהור והשיר וצילומים מחיינו בכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. רות לורנד היא סופרת ומשוררת, פרופסור לפילוסופיה שהתמחתה בפילוסופיה של האומנות, באתיקה ובאסתטיקה, ושימשה כראש החוק לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה. היא נולדה בשנת 1948 במחנה עקורים בקפריסין, להורים ניצולי שואה, ילידי הונגריה. היא פרסמה מאמרים רבים, שישה ספרים עיוניים, ספר שירה, ספר סיפורים שזכה בפרס אקו"ם ושני רומנים. את השיר 'סוף פסוק' קראתי בספר 'שיעור במטאפיזיקה' (הוצאת עם עובד, 2008). כותרת השיר, 'סוף פסוק', מעצימה את תוכנו של השיר, המתאר פרידה. קיימים סוגים שונים של פרידות, וניתן לפרש את השיר באופנים שונים. אבל הכותרת 'סוף פסוק' מצמצמת את הפירוש ומבקשת מאיתנו, הקוראים, להבין שמדובר בפרידה סופית, אחרונה, שלא ניתן לחזור ממנה. המושג 'סוף פסוק' מתייחס לאירוע חד-משמעי שלא ניתן לערער עליו, והוא מתייחס גם לאחד מטעמי המקרא, המפריד בין הפסוקים בתנ"ך. השיר כתוב במשקל חופשי, פרוזאי, ללא משקל וחרוז. הוא מורכב משלושה בתים שונים באורכם, שמתארים, כמו בסצינה קולנועית, התבוננות בשלושה שלבים, שכל אחד מהם מאיר את הנושא בזום המגדיל את התמונה הקודמת ומתמקד באובייקט אחד בתוכה. השיר נפתח בתמונת הפרידה המצולמת מרחוק. אני נזכר בשיר הנפלא של לנון ומקרטני, מתוך התקליט 'סרג'נט פפר', 'היא עוזבת את הבית': Wednesday morning at five o'clock as the day begins Silently closing her bedroom door Leaving the note that she hoped would say more She goes downstairs to the kitchen clutching her handkerchief Quietly turning the backdoor key Stepping outside, she is free כל תיאור של פרידה, כמו מבטה של האם בבת המתרחקת, או של יד מנפנפת מול קרון רכבת המתרחק היוצא מן התחנה או ספינה העוזבת את הרציף, מעורר את חרדת-המוות הבסיסית, המוּלדת, שהיא המניע הבסיסי של חיינו. הביטוי 'סוף פסוק' הוא תיאור מדויק של המוות, שהוא אירוע חד-משמעי וסופי. השיר נפתח בפרידה כואבת, דווקא משום שהיא מתארת קשר וחיבור: "כְּשֶׁעָזַבְתְּ אֶת הַבַּיִת לָקַחְתְּ אִתָּךְ כַּמָּה חֲפָצִים". החפצים משמשים כעוגן כואב לזיכרון, שלוקח איתו מי שעוזב. המשוררת פונה אל עצמה, בגוף שני, כשהיא מרחיקה מעצמה את כאב הפרידה שקשה לה לבטא בגוף ראשון: "מַשֶּׁהוּ מִשֶּׁלָּךְ וּמַשֶּׁהוּ מִשֶּׁלָּהֶם וְכַמָּה סְפָרִים וְכָרִית וּשְׂמִיכָה". היא לוקחת איתה חפצים אישיים, שילוו אותה כתזכורת למקום הבטוח שממנו היא נפרדת, כמו "סְפָרִים וְכָרִית וּשְׂמִיכָה". היא לוקחת איתה גם את מה שמחבר בינה לבין ההורים, אותם היא משאירה מאחוריה: "מַשֶּׁהוּ מִשֶּׁלָּךְ וּמַשֶּׁהוּ מִשֶּׁלָּהֶם". כלומר, היא לוקחת איתה את הזיכרון העתידי, שייווצר לאחר הפרידה. הבית הראשון מסתיים בתיאור הפרידה, את כאב הנתק הסופי, כשמצלמה מתארת את מה שנשאר, נטוע במקומו בצד אחד של הסצינה המצולמת, "אִמֵּךְ עָמְדָה בִּקְצֵה הַשְּׁבִיל", ואת "מַבָּטָהּ" המלווה את תנועת האובייקט האישי ההולך ונעלם: "וּמַבָּטָהּ בַּכָּרִית הַמִּתְרַחֶקֶת". כעת, בבית השני, המצלמה מצמצמת את התמונה בזום המתמקד במרכז גופה של הבת העוזבת את הבית: "יָדֵךְ הַקְפוּצָה בְּכִיס מְעִילֵךְ אֵינֶנָּה אֶגְרוֹף". אינני יכול שלא לחשוב על כותרת ספרו של עמיחי, 'גם האגרוף היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות'. ב'שיר השלישי על דיקי' כתב עמיחי על הפרידה מחברו דיקי שנהרג על ידו בחולֵיקַת, והוא מסיים את השיר בתיאור הפרידה של הפרי מן הענף: . זִכְרוּ וְהַזְכִּירוּ לַפְּרִי שֶׁנָּשַׁר אֶת הֶעָלִים וְאֶת הֶעָנָף, הַזְכִּירוּ לַקּוֹצִים הַקָּשִׁים שֶׁהָיוּ רַכִּים וִירֻקִּים בָּאָבִיב, וְאַל תִּשְׁכְּחוּ שֶׁגַּם הָאֶגְרוֹף הָיָה פַּעַם כַּף פְּתוּחָה וְאֶצְבָּעוֹת. אבל "הַיַּד הַקְפוּצָה" אינה אגרוף, כותבת המשוררת, ובוחרת במטפורה: "הִיא קוֹנְכִיָּה". היד הקפוצה היא זיכרון של נטישה קודמת שחוותה המשוררת בביתה, נטישה שהקדימה את עזיבתה. זהו זיכרון של "מִי שֶׁחַי בָּהּ בֶּעָבָר וְנָטַשׁ אוֹתָהּ". מי שנטש את הקונכיה, שהיא כף היד, "פָּתַח אֶת אֶצְבְּעוֹתֶיהָ". כלומר, היא לא הצליחה לעצור את העזיבה, להחזיק את האדם האהוב שעזב את הבית. הפרידה, כאמור, היא מפגש עם חרדת-המוות, וזה שעזב "הָלַךְ לָמוּת בְּמָקוֹם אַחֵר. לֹא בַּבַּיִת". הבית הוא 'המקום הבטוח' הבסיסי ביותר, ומותו של האדם האהוב, שהיה ליבה של הקונכיה, הוביל גם את הכותבת לעזוב את ביתה. המשוררת מתארת את העזיבה והמוות באמצעות שיר-משחק לילדים קטנים, המכונה 'סבתא בישלה דייסה'. במשחק 'סבתא בישלה דייסה' לוקחת הסבתא (או הדוד או האב או האם) את כף ידו של הילד או הילדה, כשהיא קפוצה, ופותחת אצבע אחר אצבע, כשהיא מדקלמת: "סָבְתָא בִּשְׁלָה דַּיְסָה. נָתְנָה לְזֶה, נָתְנָה לְזֶה, נָתְנָה לְזֶה וְנָתְנָה לְזֶה, וְרַק לְזֶה לֹא נָתְנָה. הָלַךְ הָלַךְ הָלַךְ הָלַךְ הָלַךְ, עַד שֶׁמָּצָא". ובאותו הזמן הולכות אצבעותיה של הסבתא מכף ידו של הילד לאורך זרועו על לבית-השחי שלו, ומדגדגות אותו עד שהוא פורץ בצחוק גדול. מי ש"הָלַךְ לָמוּת בְּמָקוֹם אַחֵר" יכול להיות הסבתא או הסבא או דמות משמעותית אחרת, והטראומה נותרה טמונה בכף ידה של הילדה, אולי המשוררת, ששמרה אותה בתוך עצמה, בשקט, כמו "קוֹנְכִיָּה". המוות הזה הוא 'סוף פסוק', שמעורר מוות קטן יותר, מוות של עזיבת הבית. בבית השלישי ממשיכה המצלמה בזום-אין ומתבוננת מקרוב בקונכיה שבתוך היד הקפוצה, הקונכיה הריקה. עכשיו עוברת המשוררת להשתמש בגוף שלישי, אולי קולו של הבמאי, המתאר את שבריריותה של הקונכיה שנותרה ריקה. הקונכיה, כמו הבית, כבר אינה משמשת כמקום בטוח, אלא כעור התוף המהדהד את מhלות השיר בשני הבתים הקודמים, המתארות את כאב הפרידה: "עוֹר דַּק וְשָׁקוּף מַסְגִּיר אֶת רַעַד הַקּוֹנְכִיָּה בְּתוֹךְ עַצְמָהּ לְמִשְׁמַע מִלִּים אֵלּוּ". הפרידה מן ההורים, כמו הפרידה מאדם זקן, אהוב, שהלך מעולמו, הן תהליכים טבעיים שכל אדם חווה בחייו. אבל השיר הזה מהדהד בי דווקא במקום אחר, במקום של פרידה מתוך בחירה ולא מתוך הכרח טבעי. לעיתים זו בחירה קשה, כמו הבחירה לעבור מארץ רעה לארץ טובה יותר. קשה לעזוב את הנוף המוכר, קשה לעזוב אנשים אהובים, ובמיוחד בני-משפחה. המלחמות וההתחממות הגלובלית גורמות למיליוני אנשים להגר מדי שנה ממקומות רעים למקומות טובים יותר. בכל הגירה יש לקחת משהו מן הארץ הישנה, כמו "סְפָרִים וְכָרִית וּשְׂמִיכָה", וגם להיפרד מן המתים שעזבו לפנינו. אני מהרהר בבחירה שלי להגר מארץ-ישראל לכפר בולגרי קטן, בחירה שדחיתי במשך שנים רבות, ואפשרה לי לנשום לרווחה במקום שבו איש לא רוצה להרוג אותי ולא שונא אותי בגלל השתייכותי הלאומית או הדתית או בגלל דעותי השונות. אני מהרהר בעצב על מי שחושש מן הפרידה ודוחה את ההגירה, ומסכן את חייו ואת חיי ילדיו. אני שמח לגלות שכאב הפרידה קטן בהרבה מכאב החיים במקום הלא נכון.