ישראל¹, בעלת ביטחון עצמי מופרז ועיסוק חסר תכלית בזוטות², הוכתה מכה איומה ב-7.10.23. הדיה של מכה זו רועמים במזרח התיכון ומהדהדים בעולם כולו גם כיום, שמונה חודשים מאוחר יותר. בחינת השתלשלות האירועים מאותו אירוע מעוררת שאלות רבות וספקות קשים באשר לרבות מההנחות שמציין בריימן במאמרו, לצד רבות אחרות שהוא איננו מציין. כך, למשל, ממשלת החירום לא הוקמה לדעתי בכדי למקד את כוח התגובה של ישראל, אלא בכדי לטשטש את הסיבות וגורמי היסוד לריבוי הכשלים. יש לזכור שחלק מהסיפורים שהתפרסמו בתקשורת בימים שלאחר אירוע הפתיחה, הבהירו עובדות נחרצות שלא היו ידועות לו כגון מפגש בכירי מערכת הביטחון בליל 6.10.23 והחלטתם להתעלם מהמידע שסיפקו להם בעיקר התצפיתניות בעוטף ולא לדווח עליו לראש הממשלה. ההגנה על גבול הרצועה והישובים שלאורכו בערב מסיבת פסטיבל "נובה" בקירבת קיבוץ "רעים" הופקרה. הכוחות המגינים דוללו ולא היו מסוגלים להתמודד במשך שעות ארוכות בפולשים שחדרו לאזור, חיל-האוויר הקצה לנושא שני מסוקים, ראש אמ"ן היה באילת ולא ברור היכן היו הראשים האחרים ובמה בדיוק עסקו ... הקמת ממשלת החירום וההחלטה שקיבלה להמשיך את שירותם של ראשי מערכת הביטחון שכשלו בתפקידיהם, מעוררת סימני שאלה קשים: האם הכוונה הייתה באמת להותיר על-כנם מפקדים מנוסים חרף העובדה שכשלו בענק? או שאולי היה זה מהלך שנועד לדחות את מועד קבלת ההחלטות על שינויים מרחיקי לכת בפיקוד על צה"ל ומערכת הביטחון, עד שיתברר עד כמה יכול מהלך כזה להזיק גם למערכת הצבאית והפוליטית? העובדה שעד היום טרם מונתה ועדת חקירה ממלכתית לבחינת האירועים שהובילו לנסיבות התקיפה ולעובדה שצה"ל וישובי העוטף לא היו מוכנים לקראתה כלל ועיקר - היא שאלה מרכזית, קריטית וחיונית להבנת התמונה לה היינו עדים בחודשים האחרונים ונהיה עדים עוד זמן רב גם בעתיד. בדיעבד מסתבר מניהול המערכה בעזה שממשלת החירום לא הוקמה בכדי למקד ולתגבר את כוח התגובה של ישראל מתוך ראייה מערכתית כוללת, אלא בכדי לטשטש את הסיבות וגורמי הכשל ולאפשר לרבים מהאחראים למחדל להמשיך ולשרת בתפקידים מהם ניתן להשפיע ולכוון את מהלכי צה"ל והממשלה ברוח הקונספציה שחוללה את האסון. בין הגורמים המרכזיים עליהן החליטה הממשלה הזו היו: ההחלטה לפעול צבאית תחילה בעזה ו"להותיר את הצפון לנפשו עד שנתפנה אליו". זאת אף על-פי שהיה ברור לכל שהאיום הצבאי הצפוני רציני הרבה יותר מהאיום הדרומי והשאלה אם אירן תנחה את חיזבאללה לפעול במלוא כוחו הייתה "שאלה פתוחה", דהיינו: השערה. בפועל הביאה החלטה זו להרס הצפון, לסילוק כ-100-80 אלף תושבים ישראלים מבתיהם לשמונה חודשים ויותר ולהפקרת כלכלת הצפון והתושבים לגורלם לפרק זמן בלתי מוגדר למעשה. אינטרס מרכזי שני היה קביעת "מטרות המלחמה". מטרות אלה הוגדרו כניצחון על החמאס וחיסול שלטונו הצבאי והאזרחי ברצועה, ובמקביל החזרת החטופים. בהדרגה אך תוך זמן קצר למדי הפכה החלטה זו "למאבק פוליטי פנימי בין חלקי הקואליציה "המלחמתית" החדשה על עיצוב בפועל של מדיניות לאומית, ללא דיון ציבורי הכרחי. נושא ניהול המלחמה נווט על-פי הזיקה מול הממשל הדמוקרטי השמאלני בוושינגטון, מול תוכניות הבחירות של ביידן, מול המסע האנטי-ישראלי שהוכן על-ידי אירן ותומכיה (בחסות אובמה ותומכיו) וכחלק מהלחץ הציבורי על ישראל להסכים להקמת מדינה פלשתינית בשטח א"י המערבית (מערבית לירדן).

שטיפות מוח

סוגיה זו הפכה תחילה באופן סמוי אבל עד מהרה בברור רב לסלע המחלוקת הפוליטית בתוך הממשלה וקבינט המלחמה, שסביבו התנהל מאבק פוליטי מתמשך. מאבק זה הוסתר במסך עשן שיסודו ויכוח סרק בשאלת "היום שאחרי". שאלה שהפכה לשאלה האסטרטגית המרכזית כביכול עם פיתוי להסכם עם סעודיה אשר מבקש להאפיל על הסוגיה האמיתית - גבולות הריבונות וגבול הביטחון הראשי של ישראל במזרח - ירדן. גורמים אלה ואחרים - חברים בקבינט ומחוצה לו - שיתפו פעולה עם מדיניות משרד החוץ האמריקני. עד מהרה הפכו לסלע מחלוקת פנימית שמאחוריו ניצבת הסכמה פוליטית עם גורמים בממשל ביידן שראוי להרחיק את נתניהו מראשות הממשלה, אף על-פי שהוא הנבחר הדמוקרטי המובהק של הציבור הישראלי. בהמשך הפכו תכססני שטיפות המוח של השמאל את סוגיית החטופים לסוגיה מרכזית (בניגוד להחלטה המקורית של הקבינט), עד כי הפכה לאיום מפורש על נטישת הקבינט כאשר המלחמה בעזה עודנה מתנהלת עדיין בעצימות לא מבוטלת וזו שבצפון זוחלת לעבר מלחמת התשה מובהקת. כיבוש ציר פילדלפי טרם הושלם, המעברים ממצרים עדיין לא בשליטת ישראל והמציאות בצפון מתפוררת והולכת ומניצחון על חמאס ומיטוט שלטונו הצבאי והאזרחי, הפך נושא המלחמה המרכזי לשחרור החטופים גם במחיר הפסקת המלחמה; קרי: כשלון אסטרטגי חמור לישראל³. למכלול השיקולים הפוליטיים נוספו בהדרגה לחצים בינלאומיים של האו"ם, בית-הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה, ארה"ב ומדינות באירופה ומקומות נוספים שהחליטו להכיר ברשות הפלשתינית כמדינה. ככל שגברו הלחצים הפוליטיים הנוגדים את האינטרסים הלאומיים של ישראל לדעת רוב הציבור, כך נהפכה הקערה הפנימית על פיה ושחרור החטופים בכל מחיר ולפני כל שיקול אחר הפך לנושא הביקורת מספר אחד של האופוזיציה שבתוך הקואליציה. עם חלוף הימים התברר שהאופוזיציה שבתוך קבינט המלחמה פועלת ברוח ובשיתוף עם גורמי האנרכיה של ימי המהפיכה המשפטית, נגד הרפורמה החוקתית שאותה ביקשה הממשלה לקדם לאחר שנבחרה ברוב דמוקרטי ובבחירות כשרות למהדרין. מחלוקת זו חידשה עד מהרה את הקרע החברתי שאפיין את המחצית הראשונה של שנת 2023 והיה מהגורמים המרכזיים לאירועי אסון שמחת תורה תשפ"ד. בכך לא תמה מערכת האבסורד של האופוזיציה בישראל נגד הממשלה הנבחרת בזמן מלחמה. בעוד תחילת המערכה בעזה מתנהלת בתחילתה בתנופה רבה וביוזמות התקפיות מרשימות, ומביאה לתוצאות טקטיות ואסטרטגיות יפות, הביאה המחלוקת בשאלת החטופים ובנושאים הפוליטיים של "היום שאחרי" כביכול לירידת מורל בציבור ולהאטת קצב ההתקדמות ועוצמת התנופה הצבאית במרכז הרצועה; הדרום "נשכח" וצפון הארץ הוזנח יותר ויותר. לפתע החלה מצטיירת תמונה "מבהילה למדי" - השיח הציבורי המרכזי נעדר התייחסות לגורל החיילים, אין דיון רציני בשאלת האזרחים הסובלים מהמלחמה ופגיעותיה (למעט ישובי העוטף), אין דיון רציני בשאלות הכלכלה, מלבד שאלת גיוס החרדים "וגרירתם לעבודה בכוח החוק היבש והנוקשה". לפתע התברר שאין לצה"ל מספיק חיילים ורעיון הצבא הקטן והמשוכלל התמוטט בנוק אאוט. אין דיון בגורל האיומים הנוספים ההולכים ונבנים סביבנו. ישראל, שהייתה בין מובילות ההתפתחות של שימוש צבאי בכטב"מים בעולם כבר לפני כ-40 שנה, אינה מסוגלת כיום לבלום ביעילות את תקיפות הכטב"מים האירניים שבידי חיזבאללה והללו עושים בגבול הצפון כרצונם. החולשה הלאומית מתחזקת והאויבים - מתחזקים. זו איננה אחדות לאומית; זו מלחמה ב"שמונה חזיתות" - שבע מהן חיצוניות ואחת פנימית וגרועה מכל השאר. ולצד האופוזיציה מבית, בזמן המלחמה, מסתובבים להם נציגי הדוד סם בישראל כבעלי בית ומפעילים ככל העולה על דעתם ורוחם את האופוזיציה הישראלית נגד הממשלה כקואליציה עויינת לעם בישראל - חרפה וחוצפה גם יחד.

יכולת נכה

מציאות זו לא רק גורמת לדמורליזציה בציבור הישראלי, היא מחבלת בפועל באינטרסים ישראלים חיוניים, ובכללם שחרור החטופים. במקום למנף את הסיוע ההומניטרי שמבקשים האמריקנים והערבים להעביר לאזרחים העזתים - שרבים מהם תומכי חמאס ושותפים פעילים שלו גם בטבח הגדול של 7.10 - מניחה ישראל להזרים להם שפע של אספקה בסכומי עתק. אספקה זו אינה נמסרת לידי האזרחים אלא לידי חמאס (או נבזזת על ידו ללא תגובה ישראלית, אמריקנית או אחרת). במקום להשתמש באספקה זו כמנוף לשחרור החטופים, הופכת ישראל בהשראת קואליציית המלחמה המוזרה שבנתה לעצמה את האספקה למכשיר לקניית זמן, שאותו אין היא מנצלת כהלכה. ככל שחולף הזמן מסתבר שישראל לא התכוננה למלחמה כהלכה והיא לוקה לא רק במחסור בחיילים, אלא גם במחסור בחימוש אווירי ואחר, במחסור במטוסים, מסוקים ובמערכות אמל"ח (למשל: מטוסי תדלוק) שבלעדיהם יכולתה לאיים על אירן וגרורותיה בטווחים הארוכים היא יכולת נכה. ומדוע לא להשתמש בשבויי חמאס העצורים בישראל ושפוטיו הכלואים בתנאי "דלוקס" בבתי כלא ישראלים כאמצעי לחץ לשחרור השבויים?! מדוע לכנות את איתמר בן-גביר פרא אדם רק מפני שהשכל הישר שלו פועל-פי כמה וכמה טוב יותר מזה של הגנרלים שלנו?! ומדוע סמוטריץ' איום כל כך? - האם זה משום שהוא נאמן ארץ ישראל ואינו מוכן להקמת מדינה פלשתינית בשטחי איו"ש ועזה? ומה רע בכך שהוא מעכב כספים לרשות הפלשתינית שמנהלת נגד ישראל מערכה דיפלומטית עולמית שכולה שלילת זכותה של ישראל להתקיים? סמוטריץ' זה עומד כיום בראש תנועה פוליטית שתומכיה הם מהמתנדבים הטובים והנאמנים ביותר לשירות הצבאי והאזרחי גם יחד. אבל למה ניתן לצפות ממי שמונע בעד מפקדי שדה מעולים התקדמות בסולם הדרגות הצה"לי לתפקיד במטה הכללי, רק מפני שהוא חובש כיפה או אומר לפקודיו בין היתר שבעזרת השם נצליח; האם מישהו הוכיח כבר שהוא אינו צודק? ואולי אנו גם בנושא זה בעיצומו של מסע לכיבוש ההגמוניה האזרחית בישראל בעזרתם של שונאי ציון והציונות?! ארה"ב מנהלת מאבק חמור בישראל בשאלות הומניסטיות במרחב השליטה של חמאס. מאיתנו היא דורשת דברים שמעולם לא ביצעה בעצמה כאשר לחמה במזרח התיכון, באפריקה או באסיה. במקום להיתקל בדרישה ישראלית קולקטיבית להפעיל לחץ הומני על חמאס לשחרור החטופים לרבות ניצול שבוייו הנמצאים בישראל ביניהם ארכי רוצחים החשובים לו מאוד, אנו נתקלים בדברי חלקלקות על השתתפות בצערנו, שלובים בדרישות קטגוריות להזרים למרכזי הפשע בעזה סיוע הומניטרי ללא תמורה, ובמינוף הלחץ לחבלה בניהול המלחמה בכדי לכופף את ישראל בסוגיית הקמתה של מדינה פלשתינית. "קבינט המלחמה" קפא בחודשים האחרונים על שמריו. הוא עוסק יותר מדי "ביום שאחרי" ובשחרור החטופים, במקום בניהול המלחמה... לא לשם כך הוקם! לשם כך אין צורך בקבינט מלחמה. אין ספק שוועדת החקירה הממלכתית תצטרך לכשתקום לבחון לא רק את הכשלים שקדמו לאירוע ה-7.10 אלא גם את אלה של ניהול המלחמה בפועל, שסייעו לדרדר את ישראל למצבה הנוכחי. בעיני כל מי שתומך בהקמת מדינה פלשתינית או אחרת בתוך השטחים המוחזקים כיום על-ידי ישראל כנכס ריבוני לאומי, או מפריע ומעכב בימי מלחמה כאלה ליצירת סדר אזורי חדש - מסכן צבאית, פוליטית, אידאולוגית, כלכלית וחברתית את קיומה של מדינת היהודיים ומכביד את נטל האבידות והנזקים. ניהול המאבק נגד סמוטריץ' ובן-גביר ומעט פחות מכך נגד ש"ס והחרדים הוא כרסום בסולידריות הלאומית ובכושר העמידה של מדינת ישראל במבחנים הבאים, באחת השעות הקשות ביותר מאז הוכרזה עצמאות ישראל בפעם השלישית. הלכידות החברתית של אזרחי המדינה והייעוד הציוני כמטרת-על לאומית, ביססו תמיד את תחושת הביטחון של אזרחי המדינה; והיוו נדבך חשוב בהרתעת אויבים מבית ומבחוץ גם יחד. כושר העמידה במלחמות ממושכות ועתירות אבידות ונזקים תלוי בלכידות ובאחדות המטרות. אין לי ספק שסוגיה זו וביטוייה בשנים האחרונות חייבת להיבדק בוועדת החקירה הממלכתית שתמנה כנסת ישראל (ורק היא, ובהצבעה חשאית). בכרסום שני יסודות אלה - לכידות ואיחוד המטרה הלאומית הציונית טמונה גם כיום הסכנה העיקרית לשרידותה של מדינתנו.