מרטין לותר קינג אמר פעם: יש לי חלום. החלום שלו היה לראות את ארה"ב מדינה שבה יש שוויון מלא בין הגזעים. הוא לא זכה לכך בחייו ואמריקה רחוקה מזה גם כיום, אבל יורשיו יכולים להתנחם בכך שבארה"ב כיהן נשיא שחור בין 2008 ל-2016. הבחירה לפתוח את הדברים בחזון של קינג באה כדי להציג דוגמה לאדם שהקדיש את חייו לציבור והיה מנהיג למיליונים שרצו לבנות חברה אחרת באמריקה. היא גם מסייעת להציג את הטיעונים הבאים בהקשר למקרה הישראלי.
אני מציע לקוראים ניסוי קצר: תעצמו עיניים ותחשבו מי מנבחרי הציבור שלנו נמצא בכנסת ובממשלה כדי לקדם את האינטרס הציבורי של כולנו. עשויה מייד להתעורר שאלה האם יש לכולנו, הישראלים, אינטרס כזה, שהרי שסע, פילוג וקיטוב הם סימנים בולטים של החברה הישראלית מזה זמן רב.
נדרשתי לסוגיה מהותית זו בשל צבר התבטאויות ומעשים של נבחרינו, שהעלו תהייה עמוקה האם הם מבינים את תפקידם כשליחי ציבור? האם הם מבינים שלאמירות שלהם יש משמעות עצומה על ישראל במעגל הפנימי, האזורי והבינלאומי? האם הם מבינים כי בציבור ישנה מהם ציפייה לשרת את כל חלקי החברה בישראל? או שהאם הם מחויבים רק למי ששלח אותם לכנסת? ואולי הם עושים זאת בכוונת מכוון כדי לצרוב פה ערך חדש בבחינת "לא כל ישראל ערבים זה לזה".
הנה מבחר דוגמאות: אם ראש הממשלה בוחר לבוא לקריית שמונה ולא להיפגש עם ראש העיר, אנחנו במציאות אחרת. הוא ממדר נבחר ציבור, שמופקד על ניהול העיר ובוחר להיפגש רק עם אנשי ליכוד. ככה לא בונים מדינה. את מי בנימין נתניהו מעניש? את אביחי שטרן ראש העיר? הוא מעניש את תושבי קריית שמונה ומזלזל בבחירתם הדמוקרטית בשטרן כמי שמייצג את העיר מול השלטון המרכזי בירושלים. אם באותה נשימה נתניהו בוחר לא לבוא לטקס השנתי בגבעת התחמושת בנימוק כי הוא עסוק "בענייני המלחמה", אז הוא, נתניהו, שכח את תפקידו כראש הממשלה שמייצג את כלל האזרחים בטקס ממלכתי למען אלו שכבשו את הגבעה וציוו לנו את החיים.
נתניהו לא לבד. שמעתי השבוע ששר האוצר הכריז "הטבח לא קשור אלי. אני לא אשם", והשר דוד אמסלם קבע בנחרצות כי "7.10 הוא כשל טקטי ולממשלה אין קשר לכך". בעיניי, הדבר הכי גרוע הוא לא האמירות אלא האמונה של השניים - סמוטריץ' ואמסלם - שאלו אכן פני הדברים. ובכן רבותי השרים, אתם אינכם מבינים את תפקידה של הרשות המבצעת, שבה אתם חברים. אתם, בקבינט, שלחתם את החיילים למלחמה. לפני כן אישרתם להזיז כוחות ממקום למקום. גם אם יש כשל טקטי, או מודיעיני ואפילו מבצעי, אתם - נבחרי ציבור בדמוקרטיה ייצוגית, אחראים לזה. כי הסמכות היא שלכם. רק שלכם.
אם - קורא וקוראת יקרים - טרם התעייפתם, יש עוד. אנחנו כולנו בבעיה חמורה אם להלוייה של דולב יהוד ז"ל מגיע שגריר גרמניה אבל אף נציג רשמי של מדינת ישראל לא מתייצב לטקס. האתוס הציוני מתפרק. ויש עוד. והרבה. אם השרה מירי רגב אומרת "שהממשלה עשתה הרבה דברים נפלאים. כל כך הרבה אנשים במלונות" זה לא רק לעג לרש. היא מזמינה מייד את השאלה: מה עשתה הממשלה להחזיר את האנשים אל הבתים שלהם? להחזיר להם את החיים שלהם? הערך היהודי הקדום הוא קדושת החיים ומשמעותו היא שעל האדם לקדש את החיים מעל חיי החול. ולכן יש לשמור על החיים. האם לא נצרב פה בחסות ממשלת ישראל ערך חדש שקדושת החיים במובן של לחיות כעם חופשי בארצו ולהחזיר את כל החטופים למולדת ולבית זה כבר לא חלק מהאתוס הציוני?
רגב (שגם איימה על תושבי בארי שיהיו האחרונים שיסייעו להם), סמוטריץ, אמסלם, קרעי שאיים לרדוף את חבר הכנסת יאיר לפיד, עמיחי אליהו שהציע להפיץ באטום את עזה, צביקה פוגל שקרא למחוק את חוארה, טלי גוטליב שחשפה שם של איש שב"כ, גולדקנופף שכבר הודיע "שלא בטוח שצריך עוד פעם בחירות", ואפילו חנוך מיליבצקי שהצהיר, ללא בושה, שלא ידווח למס הכנסה על העלמת מס גם אם מדובר בעבירה פלילית. כל אלה אינם מבינים שליחות ציבורית מהי. ערכים של מוסר ישר, קבלת אחריות ומחויבות לטובת הכלל. לא בטוח שכולם מבינים שדמוקרטיה היא שלטון הרוב ולא עריצות הרוב.
כל אלה, כמו גם ערכים שהחברה הישראלית (היהודית) מאמצת בשנים האחרונות ובהם יהירות, שחצנות, זלזול בבני ברית ואולי הכי חמור טיפוח ערכים לאומניים. נדמה כי ישראל, ביתו של העם היהודי, במחצית 2024, היא עדיין בית לאומי יהודי, אך התכנים בו משנים צורה, ולא בהכרח לכיוונים הנכונים.