אינני שייכת לימין ואני מתעבת את הממשלה הנוכחית. אבל, הנאום של גדעון לוי הוא חד- צדדי. ואני אחשוף כאן את האג'נדה של הצד השני.
1. הממשלה הנוכחית דוגלת במדינה יהודית מהים לירדן ומתעלמת מזכות ההגדרה העצמית של העם הפלשתיני וזכותו למדינה. אבל, המנהיגות הפלשתינית דוגלת במדינה פלשתינית מהים לירדן והצהירה שלעולם לא תכיר בקיומו של עם יהודי ובזכות ההגדרה העצמית שלו מכיוון שהיהדות אינה עם אלא דת ולדת לא מגיעה מדינה.
2. האג'נדה הפלשתינית טוענת שליהודים אין כל זכויות על פלשתין כי היהודים הם קולוניאליסטים אירופים שגזלו מהם את אדמתם. כהיסטוריונית, שכתבה שני ספרים על נושא זה, מצאתי שהראיות מוכיחות שלאורך ההיסטוריה בארץ ישראל ליהודים היו שלוש מדינות לאום - מדינת ישראל, מדינת יהודה והמדינה החשמונאית - שחוסלו על-ידי האימפריאליזם האשורי, הבבלי והרומי ואילו לערבים או לפלשתינים מעולם לא הייתה מדינת לאום בפלשתינה.
הערבים מחצי האי ערב כבשו את הארץ מידי הביזנטים ושלטו בה ככוח כובש - לא ככוח מתנחל-מ-640 עד 1095 כאשר הצלבנים כבשו את הארץ. במשך כל תקופת הכיבוש הערבי היה כאן רוב נוצרי לא ממוצא מוסלמי של למעלה משני מיליון. כתוצאה ממדיניות הכיבוש - רדיפות וניצול כלכלי - נותרו בארץ עד 1095 כ-500,000 נוצרים. חלקם ברחו בראשית הכיבוש, חלקם נרדפו וברחו ורק מיעוט התאסלם. הארץ התרוקנה מתושביה אבל לא אוכלסה במוסלמים שהיו בה מיעוט.
בתקופה הצלבנית - 1095 - 1260/90 - היה גידול במספר הנוצרים. תחת השלטון הכובש הממלוכי - מוסלמים לא ערבים - (1516-1260) נרדפו הנוצרים ולקראת המאה ה-15 הם כבר היו למיעוט. המפקד האחד שנערך אי-פעם בפלשתינה נעשה בידי העות'מאנים - מוסלמים לא ערבים - שכבשו את הארץ ב-1516. במפקד שנערך ב-1525/6 נימנו כ-80,000 מוסלמים מתוך 123,000 תושבים - ארץ ריקה - בארץ ישראל המערבית.
מספר המוסלמים החל לעלות, בהדרגה, סביב אמצע המאה ה-19 וב-1914 מנו המוסלמים 525,000. תחת שלטון המנדט הבריטי גדל מספרם מ-519,000 ב-1919 ל-1,200,000 ב-1947. הסיבה לגידול האוכלוסייה מעבר לריבוי הטבעי הייתה הגירה של מהגרי עבודה מארצות ערב והאיסלאם שהיגרו בשל אפשרויות התעסוקה היותר טובות בפלשתינה לעומת ארצות המוצא שלהם שנוצרו בשל השקעות הון של יהודים, של ארגונים נוצריים, של התנועה הציונית, של עולים בעלי הון מהמעמד הבינוני היהודי באירופה ושל ממשלת המנדט.
בקיצור, ליהודים יש זכויות היסטוריות על הארץ שהוכרו בהכרזת בלפור - 1917 - ובהחלטות חבר הלאומים - 1921 - והאו"ם ב-1947. לערבים בפלשתינה, שהגדירו עצמם כעם פלשתיני רק בשנות ה-60 עם הקמת ה-PLO, לא הייתה מעולם מדינת לאום. הם היו גורם נכבש. אבל, הם הגיעו למספר שלא ניתן היה להתעלם מהם.
3. המנהיגות היהודית הסוציאל דמוקרטית וגם קדימה מהימין הליברלי של מדינת ישראל בעלת הרוב היהודי הייתה מוכנים לפשרה ולחלוקת הארץ אבל הפלשתינים דחו שש הצעות ב-1936/7, 1947, 1993, 2000, 2008. הסיבה לדחייה. ראה סעיפים 1 ו-2.
במילים אחרות, עוד לפני שהימין עלה לשלטון השמאל-מרכז הסכים לחלוקת הארץ והפלשתינים היו אלה שדחו את ההצעות. הם התנהגו כנהוג בבזאר הערבי. הם הכירו בישראל כעובדה אבל הכריזו שלעולם לא יכירו בה במדינה יהודית וסירבו ליישב את הפליטים במדינה הפלשתינית ודרשו החזרת כל הפליטים כתנאי להסכם עם ישראל. דרישה זאת הייתה סוס טרויאני שנועד להפוך את היהודים למיעוט ולספח את ישראל למדינה פלשתינית מהים לירדן.
לסיכום, הימין הישראלי וכל הפלגים הפלשתינים רוצים מדינה מהים לירדן. אבל, בישראל, יש התנגדות לממשלת הימין ועל-פי הסקרים יש רוב להפלת שלטון הימין, ואין רוב להקמת מדינה יהודית מהים לירדן, בעוד שבעם הפלשתיני יש רוב לחיסולה של ישראל והקמת מדינה מהים לירדן.
4. הדרישה לקליטת הפליטים בישראל - הפלשתינים טוענים שהיהודים ביצעו "טיהור אתני" וגרשו את ערביי הארץ במלחמת העצמאות. ראשית כל יש לציין שישראל קיבלה את החלטת האו"ם ב-1947 לחלוקה לשתי מדינות בעוד שהערבים דחו את ההחלטה ופלשו לישראל כדי "לזרוק את היהודים לים". שנית, העובדות מוכיחות שאין לטענה של "טיהור אתני" כל בסיס. ההיסטוריון היהודי השמאלני שאין לחשוד בו שהוא תומך במדינה יהודית מהים לירדן, הביא במחקרו את העובדות הבאות:
ישראל איננה אחראית להיווצרות בעיית הפליטים. רק מיעוט קטן מהפליטים גורש על-ידי ישראל ורובם התיישבו בשטחי המנדט הבריטי והיו עקורים - לא פליטים על-פי הגדרת האו"ם.
הסיבות לעזיבת הפלשתינים הערבים תושבי ארץ ישראל שנויות במחלוקת: המנהיגות הערבית/ פלשתינית לדורותיה מטילה את כל האחריות על היווצרות בעיית הפליטים על ישראל. הצד הפלשתיני טוען - הפלשתינים גורשו בכוח מהשטחים שבשליטת מדינת ישראל. הקיצוניים בדעה שהגירוש היה מתוכנן מראש - טיהור אתני. אבל העובדות מוכיחות שהמנהיגות הערבית-פלשתינית אחראית בלעדית להיווצרות הבעיה: ראשית כל, בעיית הפליטים נוצרה כאשר היהודים ניסו לממש את החלטת האו"ם מ-1947 ולהקים מדינה, וחמש מארצות ערב בתמיכת ערביי הארץ ובהשתתפות רבים מהם תקפו את המדינה הצעירה במטרה "מוצהרת" "לזרוק את היהודים לים". למגינת ליבם של הערבים ישראל ניצחה אבל נוצרה בעיית הפליטים.
שנית, הערבים אחראים להיווצרות בעיית הפליטים. העובדות מוכיחות שרק מיעוט מבין הפליטים גורש על-ידי ישראל. רובם ברחו ביוזמתם ובעידוד מנהיגיהם שהציעו להם לעזוב זמנית עד שהמדינה היהודית תחוסל. הצד הישראלי טוען - הפליטים ברחו בחלקם מאחר שהיו מעורבים בקרבות, או מפחד הקרבות או שנענו לקריאות מנהיגים מקומיים או מנהיגי ארצות ערב לעזוב את בתיהם זמנית כדי לא להפריע לקרבות במטרה לשוב לבתיהם לאחר הניצחון. שלישית, המנהיגות הערבית-פלשתינית ניפחה את מספר הפליטים והפכה אלפי פליטים לבני ערובה בסכסוך הישראלי-פלשתיני על-ידי הקמת אונרא, ארגון של האו"ם לטיפול בפליטים והנצחת מחנות הפליטים. הסבל של הפליטים הוא באחריות המנהיגות שלהם לדורותיה.
כמה ערבים גרשה ישראל ההיסטוריון בני מוריס שאינו נמנה, כידוע, על חסידי הממסד הישראלי מעריך שמתוך כ-800,000 פליטים מספר הפליטים שברחו ביוזמתם נע בין 600,000 ל-700,000 ורק כ-200,000 גורשו על-ידי ישראל משום שלחמו נגדה. התזה של בני מוריס: חלק מהפליטים ברחו ומיעוט גורשו, אבל, הגירוש לא תוכנן מראש.
הערבים ברחו/גורשו בארבעה גלים עיקריים על-פי מוריס:
הגל הראשון, מדצמבר 1947 עד מרס 1948 - עזבו ביוזמתם כ-100,000 נפש.
הגל השני, באפריל-מאי 1948 - כ-300,000 נפש. תושבי ערים וכפרים שנכבשו ועזבו ביוזמתם.
הגל השלישי, יולי 1948 - 100,000 חלקם ברחו וחלקם גורשו בשל השתתפות במלחמה נגד המדינה היהודית.
הגל הרביעי, אוקטובר- נובמבר 1948 - 300,000. ברחו בשל הקרבות. בסה"כ - 800,000.
מוריס העריך שרק כ-200,000 גורשו על-ידי ישראל ולכן מספר הפליטים היה מקסימום בין 600,000 ל-700,000.
ההיסטוריון גד גילבר העריך שמספר הפליטים היה בין 630,000 ל-670,000. אבל, 2/3 מהפליטים נשארו בשטחי ארץ ישראל המנדטורית, ברצועת עזה ובגדה המערבית, כלומר על-פי החוק הבינלאומי הם נחשבים לעקורים ולא לפליטים כי הם נשארו בתחומי אותה ארץ. רק כ-250,000 עזבו ללבנון, סוריה, ירדן ומצרים.
אבל, היו הערכות שונות לגבי מספר הפליטים:
סקר של האו"ם מ-1949 (אונרא) - 726,000.
הדוברים הערבים, 1949 - 900,000.
ישראל - 520,000.
משרד החוץ הבריטי - בין 600,000 ל-700,000.
אבל, אפילו בארגון אונרא ציינו שאינם יכולים לתת הצהרה מדויקת לגבי מספר הפליטים האמיתיים.
גוף אחר של האו"ם העריך שכ-1/3 מהנתונים על מספר הפליטים אינם פליטים כלל. ההגדרה של האו"ם לפליט היא מי שנולד באותה מדינה או קיבל בה אזרחות לפני שברח. מאחר שהסתננות לארץ לא נפסקה בתקופת המנדט עד סיומה ברור שחלק ניכר לא היו, למעשה, פליטים. מאחר ש-2/3 מהנקראים פליטים נשארו בתחומי הטריטוריה של ממשלת המנדט בגדה ובעזה הרי שרק אלה שעזבו את הטריטוריה של תקופת המנדט - 250,000 - היו פליטים.
סאיב שעריקאת האחראי על ניהול המו"מ עם ישראל פירסם בעיתון "הגארדיאן" ב-14 בדצמבר 0102 מאמר בו הצהיר ש"כל הסדר שלום שלא יפתור את סוגיית הפליטים על בסיס החלטה 194 של האו"ם ייכשל". במילים אחרות, עריקאת דרש כחלק מהסכם עם ישראל שישראל תקלוט את הפליטים ותיישב אותם. הוא קרא לזה החזרת הפליטים לארצם ואף נקב במספר הפליטים שהוא דורש מישראל לקלוט - שבעה מיליון.
המשמעות של דרישה זו היא חיסול מדינת היהודים משום שקליטת הפליטים תהפוך את היהודים למיעוט ואז ניתן יהיה לחסל את מדינת היהודים "באורח דמוקרטי". עריקאת לא שאף לדו-קיום עם ישראל וראה בפליטים סוס טרויאני לחיסולה של מדינת היהודים. ניתן היה לפתור את בעיית הפליטים על-ידי יישובם במדינה הפלשתינית באמצעות פרויקט בינלאומי.
למעשה רבים מהם התיישבו, כאשר ברחו, בשטח שהיה מיועד למדינה הפלשתינית - הגדה המערבית ועזה. הרשות הפלשתינית מסרבת ליישב את הפליטים במדינה הפלשתינית ודורשת להכיר ב"זכות השיבה" לישראל במטרה לחסל את מדינת היהודים. דרישה זו נדחתה כמובן על-ידי ישראל.
מסקנות 1. דחיית כל ההצעות לפתרון ומעשי ההונאה של ערפאת-אבו מאזן באוסלו הביאו את הציבור הישראלי שתמך בפתרון של שתי מדינות למסקנה שהפלשתינים אינם מעוניינים בדו-קיום אלא בהשמדת ישראל. התוצאה הייתה שמפלגת העבודה שדגלה בפתרון של שתי מדינות הפסידה את השלטון. הפלשתינים הם שהביאו לעליית הימין לשלטון בישראל, השולל את הפתרון של שתי מדינות ושואף להקים מדינה יהודית מהים עד הירדן. הם אשמים בקיפאון שנוצר.
2. הרשות הפלשתינית הצהירה על תמיכתה בפתרון שתי מדינות אבל, במציאות סיכלה כל ניסיון להקים מדינה פלשתינית לצד ישראל. הרשות הפלשתינית וארגוני הטרור שואפים להביא לחיסולה של ישראל. זהו הפירוש היחיד לחלום על מדינה מהים לנהר. ההבדל היחיד בין הרשות הפלשתינית לארגוני הטרור הוא בשיטות. בעוד ארגוני הטרור מאמינים שיוכלו לחסל את ישראל באמצעות טרור, הרשות הפלשתינית מאמינה שאפשר לעשות זאת בעזרת דה-לגיטימציה ודמוניזציה של ישראל.
3 . רק כאשר ירדו הפלשתינים מהסולם עליו טיפסו ויכירו בזכות קיומה של מדינה יהודית לצד המדינה הפלשתינית יש תקווה שאזרחי ישראל יחזרו לתמוך בפתרון שתי מדינות לשני עמים. הכרה זו חייבת להיות מלווה בהפסקה מוחלטת של הטרור, בשכתוב ספרי הלימוד ובפירוק הברית עם אירן ונסרלאללה.
בקיצור, גדעון לוי אינו חושף את התמונה הכללית והוא נגוע בגישה חד-צדדית.