ישראל תציין השבוע עשרה חודשים למלחמה. סופה אינה נראה באופק - מסיבות פוליטיות בעיקר - אך נדמה כי לראשונה מאז אוקטובר 2023, ישראל שיפרה במקצת את מצבה בזירה האזורית. האם זו מזל? האם זו אסטרטגיה? להבנתי, זהו שילוב של השניים, כאשר למזל יש תפקיד חשוב יותר. להלן ההסברים.
המלחמה שינתה (מזמן) את מאפייניה. ישראל כבר לא נלחמת ברצועת עזה בעצימות גבוהה ולמעשה למערכה קיימים שלושה מאפיינים: פשיטות נקודתיות על מקומות בהם שוהים מחבלים, תקיפות אוויריות והכי חשוב, ביצוע פעולות כירורגיות שמטרתן להכאיב לאויב. רקטת פלק 1 שנחתה בשבת שעברה במגרש במג'דל שמס נתנה לגיטימציה לעלות מדרגה בפעילות כירורגית זו. בתוך שעות ספורות חוסלו פואד שכר (המכונה גם מחסן שיח', סגנו של נסראללה) ואסמעאיל הנייה, ראש הזרוע המדינית של חמאס. התקשורת הערבית והאירנית רואה בישראל אחראית לשתי פעולות החיסול. לא משנה אגב אם ישראל מודה באחריותה אם לאו. מה שחשוב הוא מה האויבים חושבים, משום שהדבר משפיע על התגובה שלהם.
שתי הפעולות הללו הן שילוב של מודיעין מדויק ויכולת מבצעית ברמה גבוהה ביותר. אם לבנימין נתניהו לא היה מזל בספמבר 1997, בעת ניסיון החיסול של ח'אלד משעל על אדמת ירדן, הפעם המזל עמד לצידו. למה זה משפר את מצבה של ישראל? כי מעבר להסתלקותם מהזירה של שני רבי מחבלים (שכר והנייה) - בביירות ובטהרן עוסקים לא רק באופי התגובה נגד הציונים, אלא גם בשאלה שמטרידה הרבה יותר: איפה כשלנו ביכולת ההגנה על אישים כה בכירים. תוסיפו לזה את חיסולו של מחמד דף בחודש יולי ועוד קודם לכן את זה של סאלח אלעארורי (גם בביירות) ותקבלו משוואה פשוטה: ארגוני הטרור של חמאס ברצועת עזה, של חיזבאללה בלבנון והרפובליקה של אירן אינם חסינים מפגיעה. כולל אלו העומדים בראש. לא השתכנעתם? תזכרו שבבניין שבו חוסל הניה, שהה זיאד נח'אלה, מנהיג הג'יהאד האיסלאמי. מי שהרג את הנייה, לא הרג אותו (מעניין למה).
אם אירן, חיזבאללה, וחמאס משוכנעות שישראל אחראית לחיסולים, אזי הן שואלות את עצמן - מה התפספס להן. הפספוס אינו רק בכשל למנוע חיסולים אלא גם הבנת הלוגיקה של מי שפגע. עכשיו תשאלו מדוע זה מזל ואסטרטגיה? הנה המענה: בהנחה שישראל עומדת מאחורי המבצעים המזהירים הללו, כל תוצאה אחרת עדיין הייתה מחייבת תחקיר אצל חיזבאללה או האירנים, אבל גם ישראל לא הייתה משפרת (במקצת?) את יכולת ההרתעה שלה בזכות פגיעות כל כך מוצלחות.
למזל היה כאן תפקיד חשוב והוא משרת אסטרטגיה שנתניהו מנסה להוביל: המשך אינסופי של המלחמה בדרום, הימנעות מהכרעה בצפון (צבאית או מדינית) והתמקדות במבצעים טקטקיים נקודתיים. לישראל, גם על-פי פרסומים זרים, יש יכולת מוכחת להגיע לכל מקום (החודש האחרון כולל את אזור המואסי ברצועה, ביירות, נמל חודיידה, וטהרן). הצלחות מבצעיות כאלה הם קונצנזוס אצל הישראלים (בוודאי היהודים שבהם). וזה בדיוק מה שנתניהו רוצה: חיזוק הגאווה הלאומית (אפילו זמנית), סיכוי לשיפור ההרתעה והימנעות מהחלטות שנויות במחלוקת שעלולות לערער את הקואליציה שלו.
ומכאן לחדשות הפחות טובות: סיום המלחמה אינו נראה באופק. "הניצחון המוחלט" טרם הושג. הוא גם לא יושג לעולם כי לא ניתן להכניע רעיון. גם עסקת שבויים לא תהיה בקרוב. לא רק מפני שחמאס מחפש נקמה על חיסול הניה, אלא משום שעסקה כזו לא משרתת את האסטרטגיה הכפולה של נתניהו: המשך מלחמה שמונעת צורך להכריע - אסטרטגית - מה יהיה בעזה ביום שאחרי; ובצד זאת, מניעת משבר קואליציוני סביב עסקה ששרי הציונות הדתית אינם מוכנים לקבל. המצב הזה משרת מטרה אסטרטגית נוספת של נתניהו: הסלמה ביטחונית מצמצמת מחאות נגד ממשלתו. ביטול ההפגנה בקפלן (שבת, 3 אוגוסט) היא הוכחה לכך.
לא נעלמה מעיני העובדה שארה"ב לוחצת על נתניהו לסיים את המלחמה וללכת על עסקת חטופים, אך הלחץ האמריקני הוא בעיקרו הצהרתי ולא נלווים לו עיצומים של ממש. במצב הזה, נתניהו מוכן גם לשלם את המחיר של רבבות מפונים מבתיהם בצפון ובדרום. הוא מצהיר כי היה רוצה להשיבם הביתה בהקדם (ואני אפילו מאמין לו), אבל זה לא האינטרס הראשון אצלו במעלה כרגע (לא היה גם בתחילת המלחמה) ולכן המפונים יחכו. גם שיקום המבנים, משפחות החללים ומשפחות החטופים. האסטרטגיה הבסיסית היייתה ונותרה הישרדות פוליטית. המציאות הביטחונית השבוע האירה לנתניהו (ולישראל) פנים והמזל מסייע לאסטרטגיה זו.