שיחת הטלפון בין רוחמה לפרחייה, 2002

פרופסור פלייר אברהס (לשעבר פרחייה אברהם) יושבת במשרדה באוניברסיטת MIT בבוסטון ונוברת בניירות שעל שולחן עבודתה. היא מוצאת את אסופת ההרצאות שלה ושוקעת לכמה דקות בטקסט שלפניה. בעוד כמה דקות יתחיל השיעור בסטטיסטיקה שהיא מעבירה לסטודנטים בתואר השני בפקולטה למנהל עסקים. פרחייה אברהם, או בשמה הנוכחי - פרופסור פלייר אברהמס - עובדת כבר שנים רבות כמרצה לסטטיסטיקה ולמחשבים בקמפוס, וכמרצה וחוקרת פרפקציוניסטית - היא תמיד מתייחסת לכל שיעור כאילו היה הראשון בקריירה שלה, ביראת קודש. היא כל כך שקועה בקריאת החומר, שברגע הראשון היא לא שמה לב לטלפון המטרטר על שולחנה. היא שוקלת שלא להרים אותו עכשיו. שום דבר לא דחוף. אבל משהו בהתעקשות של האדם המחייג מעבר לקו מאלץ אותה להפסיק את ההתרכזות בקריאה והיא עוצרת. היא שוקלת עם עצמה האם כדאי לה לענות לטלפון ואז להפסיד דקות יקרות בהתכוננות להרצאה, או להתעלם. אבל הטלפון מגלה עקשנות וגם לאחר עשרה צלצולים הוא ממשיך. פרחייה מניחה את הניירות על השולחן באנחה כבדה ועונה לטלפון בחוסר סבלנות. 'מדברת פרופסור אברהמס...במה אפשר לעזור?' מהעבר השני נשמע קולה של רוחמה אחותה מישראל, נסערת כפי שהיא לא שמעה אותה מעולם. ''פרחייה, את שומעת'? פרחייה מתכווצת מחרדה. כל ישותה נדרכת כשהיא מתכוננת לקבל בשורה רעה והיא עונה לאחותה בקול מתוח: 'מה קרה אחותי? את נשמעת מוזר... מבוהלת אפילו... הכל בסדר במשפחה'? ''כן כן, תשמעי...אני קצת מבולבלת...אני לא יודעת..'. עכשיו פרחייה מעט נרגעת, אך היא עדיין קצרת סבלנות. היא מתרווחת בכיסא ודוחקת באחותה 'נו, אז תגידי כבר... אני עוד כמה דקות נכנסת לשיעור. הסטודנטים שלי כבר מחכים לי...' 'אז אולי זה לא זמן טוב עכשיו לדבר איתך...' עכשיו פרופסור אברהמס בכלל זועמת. 'די כבר רוחמה... 'תדברי כבר...מה קרה?' 'את יושבת?' 'אוי ואבוי..' 'לא, לא, זה לא משהו רע... להפך' 'נו כבר... אז איזה חדשות יש לך בשבילי'? צריכה להיות סיבה טובה מאוד להפרעה הזאת בשגרת החיים שלי... היא חושבת בליבה ורוצה כבר לחזור לעיסוקיה. 'הבת שלך... אני לא מאמינה שאני אומרת את המילה הזאת... היא מחפשת אותך'. 'מה???' בשל ההפתעה בכי בלתי נשלט מתפרץ מפיה של פרחייה. זה הדבר האחרון שהיא ציפתה לקבל ביום שני בפתחו של השבוע. 'כן... אמרתי לך שזה לא זמן טוב לדבר...' 'מה? איך?' הבכי של פרחייה מתגבר והופך לאשד של יללות מעומק הלב. הכל מסתחרר סביבה. היא מרגישה חולשה, אוחזת בכיסא כדי שלא תחליק ממנו ואוחזת בראשה. היא לא מאמינה שהיא שומעת את המילים הללו... ואולי היא מבולבלת והיא לא שמעה היטב... ואולי היא רק מדמיינת, אולי זה חלום... פנטזיה. 'הבת שלי?' 'כן כן ' עכשיו המידע כבר זולג לתוכה ומופנם, ולנוכח המידע המרעיש הזה היא לא מצליחה לעצור את בכייה שהופך לבכי תמרורים. בשלב מסוים, כשהיא מעט מתעשתת מלבנת הבטון הכבדה שנפלה על ראשה, היא קמה במהירות ממקומה, סוגרת ונועלת את דלת משרדה כדי שבכייה לא יגיע לאוזני חברי הסגל האחרים וחלילה לא לסטודנטים שלה, וכדי שאיש לא יחליט פתאום לפתוח את דלת המשרד ולראות אותה במצבה הנפשי השביר. אחרי שניות ארוכות רוחמה מצליחה לחלץ מעצמה כמה מילים, להסביר את ההקשר. 'עכשיו יצרו אתי קשר. ממש עכשיו... מהולנד...' 'מי יצר?' רוחמה מגמגמת... היא מתקשה למצוא את המילים... 'ממחלקת האימוץ ...באמסטרדם... הרי השארנו שם את הפרטים שלי וגם שלך'. פרחייה לא מצליחה לעצור את בכייה. 'תקשיבי... הבת שלך רוצה לפגוש אותך...' סוף-סוף רוחמה מצליחה להעביר לאחותה את המסר אשר לשמו התקשרה. פרחייה ממשיכה בנאקות הבכי ביתר שאת. הן רק הולכות ומתגברות. אחרי כמה דקות היא משתתקת. מקנחת את אפה, מעכלת את הדברים ששמעה זה הרגע וזעזעו את עולמה בשנייה אחת. היא נושמת כמה נשימות עמוקות, מנסה להסדיר את מחשבתה ומצליחה סוף-סוף לחשוב בבהירות. 'מסרת להם את מספר הטלפון שלי?' 'כן, והם גם נתנו לי את מספר הטלפון שלהם וביקשו שתצרי איתם קשר בדחיפות. הנה תרשמי'... 'אלוהים...' פרחייה פולטת והיא שוב פורצת בבכי תוך שהיא משרבטת את מספר הטלפון על נייר מקומט שמצאה באקראי על שולחנה, מנסה לשלוט ברעידות היד הרושמת. 'זה דבר טוב אחותי..' רוחמה מנגבת את דמעותיה מעבר לקו. 'אני יודעת...זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים... 'שוב פרחייה מתפרצת בבכי. לאט-לאט היא נרגעת. נשימתה הופכת סדירה והיא מרשה לעצמה לחייך. היא יודעת. חייה השתנו, לנצח.