קרוב לעשרים שנה שאני זוכה לשמש כחזן בימים הנוראים, להוביל את התפילות בראש השנה וביום כיפור. חשבתי שהכרתי כל רגש, כל תחושה שיכולה לעלות בימים אלו. אך השנה חוויתי את יום הכיפורים הקשה ביותר שידעתי - לא מבחינה פיזית, למרות הצום והעמידה הממושכת, אלא מבחינה רוחנית ורגשית.
בכל שנה אנחנו עומדים בתפילות ומבקשים סליחה, בריאות, פרנסה, ברכה. מתפללים לשנה טובה יותר עבורנו ועבור כל היקירים שלנו. אך השנה, כל הבקשות הללו, שבדרך כלל נראות כל כך חשובות וגדולות, פתאום היו נראות לי כקטנות וכמעט חסרות משמעות. איך אתה מתעסק בעצמך ובחיים שלך, כש-101 מהאחים והאחיות שלך נמצאים בשבי החמאס, סובלים כבר שנה שלמה במנהרות נוראיות.
אני די שמרן בחיים האישיים שלי. בוודאי בנוסחי התפילה. כולנו, כמובן, התפללנו בזמן פתיחת ההיכל להשבת החטופים - אבל הרגשתי שזה לא מספיק. הלב רוצה יותר. ואז, ברגע המכונן בתפילת נעילה, רגע לפני תקיעת שופר, כשאנחנו מתפללים "שערי אורה, שערי ברכה, שערי גאולה - בלי שום תכנון, יצא לי כמו זעקה מהלב "שערי החזרת כל החטופים!"
מה שקרה אחרי זה היה מרגש ברמות. כל הקהל, כאיש אחד, ענה "אמן" בעוצמה שאני לא זוכר כמותה בכל התפילות. זה היה רגע של אחדות סביב כאב משותף, רגע של תפילה לתקווה.
פתאום אתה מבין - הכישלון המטורף הזה ששנה אחרי והחטופים עדיין לא איתנו - זה כמו פצע לאומי מדמם. פצע שלא מאפשר לנו להתרפא ולהתקדם. כל עוד הם שם, כל שמחה שלנו תהיה מהולה בכאב, כל תפילה ובקשה אישית מלווה בתחושת אשמה. לא נוכל לחגוג, להתפלל או לבקש על עצמנו כל עוד הפצע הזה ממשיך לדמם, כל עוד הם מופקרים שם במנהרות.
התפילה שלי לשנה החדשה: אינשאללה ובחג הקרוב הם יזכו לחגוג יחד עם בני המשפחות שלהם, מחובקים על-ידי ההורים שלהם, הילדים שלהם, המשפחות שלהם. שבשנה הבאה נעמוד בבית הכנסת ונתפלל על בריאות, פרנסה וחיים טובים לנו ולכל עם ישראל - זה יחזור להיראות לנו הגיוני ולגיטימי ולא אגואיסטי ומנותק.
שתהיה לכולנו שנה טובה, גמר חתימה טובה, ושנזכה לראות את כל אחינו ואחיותינו שבים הביתה במהרה.