לאחרונה אמרה לי אישה חכמה ויפה שיום הכיפורים עבורה הוא יום מפחיד ועצוב. "אני רועדת, כשזכרו של היום עולה בי, הנה גם עכשיו", חתמה והצביעה על עצמה. היא יְרֵאָה. חכמינו כינו זאת "יראת העונש", או במקרה עדין יותר "יראת החטא". זה אותו שורש של המילה המקראית "נורא", כלומר מה שממלא אותנו יראה. "רגש המסתורין הנורא (מיסטֶריוּם טרֶמֶנדוּם) המלא הוד ואימה, הסוד המעורר חיל ורעדה", כפי שניסח רודולף אוטו בספרו "הקדושה", "רטט דומם ושפל רוח של ברייה הנאלמת דום בפני הסוד הנישא מעל לבריאה כולה ואפוף מסתורין לאין פשר".
אבל יש יראה עליונה יותר. יעקב המתעורר מחלום הסולם שבו נגלה אליו האל בשעתו הקשה, כשברח מאחיו האדום, מגיב כך: "וַיִּירָא וַיֹּאמַר: מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה; אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם". חכמינו כינו זאת "יראת הרוממות". מצבים נפשיים של התרוממות הנפש או הרוח; הנפש עולה על גדותיה מהתפעלות, ובמקרה העליון יותר - מאהבה כלפי מי שאמר והיה העולם, מי שמולו עומד האדם ולא מתבטל אלא מתמלא בעוצמות רוח ונפש, לאחר מכן קשה עד בלתי אפשרי לשוב ולחטוא.
ראש השנה במקורותינו הוא יום הדין. "כל באי עולם עוברים לפניו". "מי יחיה ומי ימות, מי בקצו ומי לא בקצו". לא רק עם ישראל אלא העולם כולו. לכן זה חג עם ממד אוניברסלי. לא כך יום הכיפורים, שהוא חג אינטימי בינינו לאלוהינו. בזמן המקדש, התרכזה עבודת היום המיוחד באדם מיוחד ובמקום מיוחד. הכהן הגדול נכנס לחדר הפנימי ביותר במקדש, שאליו מותר היה להיכנס רק ביום הכיפורים, ושם התפלל והקטיר קטורת. קטירא בארמית הוא קשר. הכהן קשר, חיבר מחדש את העם עם אלוהיו. חכמינו דימו זאת לכלולות בחדר הייחוד. מי עצובה או פוחדת ביום כלולותיה? זה הרי היום השמח בחייה שבו היא מתאחדת עם אהוב לבה.
השמחה גדֵלה כשאנו מובטחים שעיצומו של היום מכפר עלינו ומנקה את ליבנו, נפשנו ורוחנו. אנחנו יוצאים מהיום אחרת מכפי שנכנסנו אליו, לאחר שחזרנו לנקודת הרֵאשית של קיומנו, אל רחם אמנו, כמו טבילה במקווה, אנו נולדים מחדש על ספה של השנה החדשה. כך מסתיימת מסכת "יומא" (כלומר: היום בה"א הידיעה): "אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל, לפני מי אתם מִטַּהֲרִין ומי מטהר אתכם - אביכם שבשמים, שנאמר "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם" (יחזקאל). ואומר: "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה'" (ירמיה) - מה מקווה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל". זו משנה מהמאה השנייה לספירה, אך המובאות מנביאי הבית הראשון מלמדות שתפיסת הכפרה והטהרה הייתה כזאת גם אלף שנים קודם לכן. אכן, אבותינו ואימותינו התקדשו לקראת יום הכיפורים, התייחסו אליו בחרדת קודש, צמו והתוודו על חטאיהם, אבל היו שמחים כמו כל זוג לפני כלולותיו, מי שיודע שבסופו של הזמן שמחוץ לזמן - אותה יממה מכפרת - ניוולד מחדש.
כל זה באשר לסידור היחס שבינינו לבין אלוהינו, ולמעשה בינינו לבין עצמנו. אדם יודע בתוכו מתי הוא מזייף, מתי הוא מעדיף להתעלם מהקול הפנימי הקורא לו לעמוד מול גורלו. לשם כך קיים יום הכיפורים. אבל גם היום הזה לא פוטר את האדם מאחריות ליחסיו החברתיים: "עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר עד שֶׁיְרַצֶּה את חברו". אנחנו מחויבים להתמודד עם מה שעשינו לזולת ולפייס אותו.
כדאי להעיר ברוח הימים האלה, שיש הבדל עקרוני בין פיוס לפייסנות. הפיוס הוא הנחת רוחו הסוערת של האחר שנפגע מאתנו, בקשת סליחה והבהרת הדברים. אנחנו זקוקים לזה לא רק במעגלים הפנימיים שלנו אלא בחברה הישראלית בכללה. לא כך באשר לפייסנות מול אויבינו; הם מזהים זאת כחולשה מצידנו וסבורים שאנחנו פוחדים, מה שמעודד אותם להמשיך בדרכם הרעה. בדרך הזאת הם התעצמו עם השנים. חשוב לזכור את ההבדל. גם בזה יש חזרה אל הראשית.
ככלל, השנה האחרונה הייתה שנה של תשובה. בשישה באוקטובר נדמה היה שאיבדנו את דרכנו וטעינו בניווט, התרחקנו זה מזה עד שהסדק הפך לקרע, וקוף המחט הפך למנהרה עצומת ממדים שלתוכה פרצו אויבינו ומבקשי נפשנו. בשנה שחלפה התחלנו בתהליך התיקון - תיקון ביחסים מול אויבינו, לאחר שהתוודענו בצורה המלאה והנוראה לכוונותיהם הברורות; ותיקון ביחס לזהותנו כעם עולם השב הביתה אחרי גלות ארוכה ועליו לפשר ולפייס בין הדעות והמחשבות ושלל המחלוקות בתוכו. המחלוקות אינן סיבה לפירוד; ההפך, זה סוד קיומנו והצטיינותנו בהיסטוריה. הוויכוח המתמיד בינינו הוא המשך לוויכוחים המקראיים והתלמודיים האינסופיים, לכך שאיננו מקבלים שום רעיון או עיקרון ללא שכנוע פנימי, אפילו לא עקרון אמונה. זה הבסיס להתפתחות המתמדת במדע, בפילוסופיה, במוסר ובאמונה.
ליום אחד בלבד, חשפה אותנו הצבָּרים ההתקפה האכזרית לחוויית הגלות, נעים ונדים ללא ארץ ומדינה שתגן עלינו, מופקרים לאכזריות אויבינו. נבואות החורבן במקרא מתפתחות להגליית האוכלוסייה מהארץ. קללת הגלות הנוראה שראיתיה בעיניי בזמן כהונתי כשגריר: "וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם, וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם, וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף", הפחד המתמיד מהתפרצות אנטישמית שתפגע בשקט המדומה שקנינו לרגע, שנה או עשור בארצות שבהם תמיד נהיה אורחים. לא רק באירופה או במדינות ערב, גם בארה"ב נישאר אורחים.
נבואות החורבן אינן מסתיימות בגלות; יש תקווה לאחריתנו. אחרי חשבון הנפש הארוך בדבר סיבת החורבן, אחרי הצומות והזעקות וזיכרון ירושלים, אחרי מיליוני נרצחים באש ובמים ובגז זה כאלפיים שנה, מגיעה ההבנה הבהירה שאין בלתה: אין עתיד לעמנו מחוץ לארצו. כאן מגיע תור התשובה במובנה המקורי המקראי: שיבה גאוגרפית הביתה. כך מתנבא משה, רגע לפני פרידתו מאתנו: "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה... וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה... וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים... וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ, וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ".
עכשיו אפשר להבין מדוע קוראים את ספר יונה בעיצומו של היום. לאחר שברח משליחותו, מתחוללת סערה אדירה והוא מוטל אל הים - מקווה עצום - ונבלע בבטן הדג, עד שנפלט אל היבשה ונולד מחדש לשליחותו כנביא. לא פעם גם אנחנו מזייפים ומתעלמים מהמוטל עלינו - כל אדם ושליחותו בעולם. או אז מתחוללת סערה בחיינו ואנו מבקשים תיקון וחזרה אל המקור, "חישוב מסלול מחדש". יום הכיפורים הוא ההזדמנות לשוב אל חוף חיינו ולהתחיל מחדש.