א - גשם סוחף ודינדון
חורף קר וגשם התנפלו על העיר באמצע הלילה החשוך. יואב היה שרוע במיטתו. זה עתה התעורר והקשיב לרוחות שבחוץ ולגשם העז שירד. הוא אהב חורף, הוא אהב גשם. נעים היה לו לדעת שבחוץ משתוללת סערה והוא עצמו מוגן בתוך רחמו החמים של בית חם שדבר אינו מאיים עליו. טיפות הגשם הקישו על חלון חדר השינה שלו, גדולות ושקופות. בתחילה הן טפפו ברכות ומן המיטה שעליה שכב ניתן היה לראותן פוגעות בחלון, נמרחות עליו ברכות, בעדינות. לאחר מכן צברו עוז ונקשו בנחישות.
ואז... באלימות של ממש.
ולפתע נבהל.
"לא מנקישת הטיפות", חשב לעצמו בתחושת אי-נוחות. "זו בהלה מסוג אחר ונקישת הטיפות רק עוררה את זה."
"אז מה הבהיל אותי?" תמה. "מה מבהיל כאן? כבר שנים שאני גר כאן לבד וישן לבד במיטה הזאת".
אבל משהו הפריע לו מעבר לקול נקישותיהן של טיפות הגשם שעוצמתן הייתה כה גדולה עכשיו עד שהפריעה לו למחשבותיו, להרהוריו.
בעודו שוכב הניד את ראשו מימין לשמאל ומשמאל לימין, כאילו מודה בפני עצמו שאיננו יודע את מקור הפחד.
ואז התרומם במיטתו והתיישב בה. שנתו תמה לאחר שבקושי התחילה.
הוא הביט חטופות בשעונו ואחר כך בתצוגת הרדיו שעון שלו. שתיים ועשרה בלילה.
הוא קם לאיטו והביט בסערה המשתוללת בחוץ. הרחוב היה ריק מאנשים והגשם שהסתמן כמו שערות צהובות וקטועות על-רקע מנורות הרחוב, עמעם את המראה הקפוא שבחוץ אבל לא את תחושת הפחד שלו. בעצם, אולי אפילו להפך - חומת הגשם נראתה כאילו היא מעצימה את הסוד שנטע בו את הפחד.
"אבל פחד ממה?" הביט על סביבותיו, מנסה להשתחרר מתחושת הפחד שאחז בו.
הוא החליט לחזור למיטתו, אולי שם תימצא התשובה,
ואולי יצליח לחזור לישון.
ובדיוק כששכב על המיטה נשמע הדינדון, חזק, חד וברור.
פעמיים.
דינדון.
הבעת פחד ותמיהה חלפה על פניו.
הוא ניסה להתחקות על מקורו, על עקבותיו אבל לא עלה בידו לעשות זאת.
"מאיפה זה מגיע?" תהה. הוא לא זכר שתלה פעמוני רוח במרפסת.
"אולי אבדוק בכל זאת?". הוא ביצע תנועה קלה בכוונה לקום מן המיטה אבל חזר בו. לא התחשק לו לקום כדי לבדוק זאת וגם הפחד הרתיע אותו.
הוא גם היה עייף מידי והדבר האחרון שרצה הוא לקום החוצה אל תוך הסערה.
והיה לו קר.
"דינדון." חשב לעצמו וחזר במחשבתו על המילה כמה וכמה פעמים.
ואז נזכר שמתוך חלום או אולי להפך - על סף חלום, הקפיץ אותו משהו.
"כן, זה היה זה." פסק בינו לבין עצמו. "זה היה הדינדון".
לפתע הפחד והקור לא הרתיעו אותו עוד.
הוא זינק ממיטתו.
בתחילה ניסה לאתר את מקור הדינדון אבל לא הצליח לעשות זאת משום שהוא לא חזר על עצמו שוב.
בזהירות ובחשש יצא למסדרון הדירה ובדק חדר אחרי חדר. באחד מהם ראה קסילופון צעצוע שנשכח על-ידי אחד מנכדיו אבל הצליל ששמע לא נשמע כמו של קסילופון ומלבד זאת מישהו הרי צריך היה להפעיל את הקסילופון ואם כך, איפה הוא המפעיל הזה? בחדר אחר ראה רדיו דיסק אבל הוא לא פעל, למעשה אפילו לא היה מחובר לחשמל. הוא גילה לפתע סדקים קלילים, כמעט בלתי מורגשים בחדר, סדקים שלא זכר שראה אותם קודם. הוא ניגש אליהם בזהירות ומישש אותם. ואז נזכר שבעצם ראה אותם כבר לפני כמה חודשים אבל עדיין לא הספיק לטפל בהם.
בחדר אמבטיית האורחים ראה מברשת שיניים חשמלית ניצבת על המטען שלה. הוא נעץ בה את מבטו.
"אולי... חשב לעצמו "אבל לא, מברשת שיניים לא תשמיע לפתע קול, סתם ככה... ועוד קול של דינדון."
עווית של מבוכה חלפה על שפתיו.
ועוד בטרם הספיק לצעוד אל מחוץ לחדר האמבטיה נשמע שוב הדינדון, הפעם ביתר עוז.
הוא פסע במהירות לעבר הכיוון המשוער של הצליל בניסיון לאתר את מיקומו.
כן.
זה היה בחדר העבודה של אשתו לשעבר.
בזריזות, הפעיל את מתג התאורה והחדר הואר באור יקרות.
אבל החדר היה ריק והוא לא הצליח למצוא שום רמז למקורו של הדינדון.
עוד דקות ארוכות הסתובב בחדר המואר והחשוף. הוא עמד ושתי ידיו על מותניו, פקח את עיניו לרווחה בתמיהה גדולה והביט אָנֶה וְאָנָה.
הוא צפה במרפסת המוצפת במי הגשם שלא פסק מלרדת בעוז והצמיד את פניו אל זגוגית הדלת המפרידה בין פנים הבית למרפסת אך לא זיהה שום דבר חשוד.
שום דבר.
הגשם המשיך להכות בעוז בחלונות הבית, לועג למאמציו.
שום דבר.