לו היו בכירי הקואליציה נוכחים בטקס, יכלו לנצל את הבמה דווקא כדי להביע את מחאתם. דמיינו את שר המשפטים יריב לוין נושא נאום חריף נגד "ההשתלטות השיפוטית", את יו"ר הכנסת אמיר אוחנה מדגיש כי יחסיו עם עמית יתבססו על עקרון האיזונים והבלמים או את ראש הממשלה מצטט אחת לאחת את החשיפות הסדרתיות בעניינו של עמית, כדי להראות שאין מדובר בטלית שכולה תכלת. דווקא מול המצלמות, במעמד הנשיא, בשעות צפיית השיא, היה למחאה שכזו כוח רב יותר - הן מוסרית והן ציבורית. בכך היו מעבירים מסר שממלכתיות אינה יכולה להיות מפלטו של הנבל. החרמת הטקס, לעומת זאת, הפכה את המחלוקת המשפטית לקרב על לגיטימיות המדינה עצמה. כשהקואליציה מייצרת ריק סמלי במשכן הנשיא, היא משחקת לידי מתנגדיה, המציגים אותה כפוגענית כלפי עצם קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ומותירים את הבמה למתנגדי הממשלה.

נשיא המדינה יצחק הרצוג גינה בנאומו בטקס את ההחרמה וציין כי "במדינה דמוקרטית, שהממלכתיות היא נר לרגליה, אין מקום להחרמה של רשות אחת בידי רשות אחרת". הוא הדגיש כי ההחרמה פוגעת באמון הציבור במערכת השלטונית. הוא צודק עקרונית, אך נעדר זכות מוסרית למתוח ביקורת, לנוכח מנת החמאה המרוחה על ראשו. הנשיא הרצוג כרת את הענף עליו הוא יושב, כאשר סמל שלטוני כמותו פוגע במו ידיו בערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. בשבתות האחרונות הפך מוסד הנשיאות לבימת חילולי שבת פומביים. כאשר הנשיא מפרסם הודעות רשמיות בשבת באמצעות מערך הדוברות הנשיאותי - רק כדי להוציא ברכות לחטופים שחזרו - ולא מתאפק עוד כמה שעות עד שתצא השבת, הוא מעמיק את הניכור כלפי הממסד. הרצוג אינו יכול להלין על חוסר כבוד למוסד הנשיאות כאשר הוא עצמו מטשטש את הקווים בין דחיפות ביטחונית לתעמולה פוליטית בשבת. הרצוג מנסה לאחוז את החבל בשני קצותיו, ואינו מצליח להתעלות מעל לרגע ולשעה ולהתחבר לערכי הנצח של העם היהודי ושל מדינת ישראל. עם זאת, שתי עוולות אינן יוצרות צדק. גם אם הנשיא טעה ותמך במינוי עמית לנשיא, תגובת הקואליציה הייתה מוגזמת. מדינה אינה יכולה להתנהל כסכסוך משפחתי שבו כל צד מושך בשערותיו של האחר. דווקא ברגעי משבר, נבחרי הציבור מחויבים להציב רף גבוה של התנהגות - גם אם היריב הפוליטי אינו עושה כן.

הביקורת על מינויו של עמית לגיטימית, אך החרמת הטקס היא פגיעה אסטרטגית בדמוקרטיה הישראלית. כשפוליטיקאים מייצרים חלל בטקסים ממלכתיים, הם שותלים בטווח הארוך מוקשים מושהים תחת הלגיטימיות של המדינה עצמה. נכון שהיו צריכים להגיע, לנאום נגד המינוי, ואז לצאת ולהמשיך במאבק - אך לא להפוך את משכן הנשיא לשדה קרב. כבוד המדינה גובר על כל שיקול אחר. מי שמחרים את סמלי המדינה פוגע לא רק במוסדותיה, אלא ברצון העם כולו. מדינה אינה קומץ אינטרסים, אלא מסגרת של ערכים המחייבת את כל אזרחיה. אין לפגוע בסמליה גם במחיר ויתור על מאבק פוליטי. טקסים ממלכתיים הם נכס ציבורי. החרמתם משמעה פרימת הדבק הלאומי. השופטים לנדוי, ויתקון ועציוני הבינו היטב את המתח בין מחאה לכבוד המדינה. דבריהם מהדהדים גם היום: "הנשיא מסמל את המדינה", ולכן החרמת הטקס היא לא רק פגיעה באדם, אלא בגוף המדיני עצמו. המדינה אינה רכושם של שליטים חולפים, אלא נכס נצחי של העם. אם חפצה הקואליציה להיאבק על דמותה של ישראל, עליה להתחיל בכיבוד נכסיה הנצחיים - גם כשהם לבושים בגדי שופט או נשיא בלתי נסבלים.