מי קורא היום ספרים הנפתחים במשפט: "בערי-שדה מסוימות שבצרפת מצויים בתים שחזותם משרה מרה שחורה הדומה לזו שמשרים המנזרים הקודרים ביותר, מישורי-הערבות השוממים ביותר, או החורבות הנכאות ביותר." הספר 'אז'ני גרנדה' מאת אונורה דה בלזק (הוצאת עם עובד, ספריה לעם, 1971) נפתח בתיאור הרחוב בו נמצא ביתו של מר גראנדֶה, ש"אנשים מסוימים עדיין נוהגים לכנותו האב גראנדה", תיאור הנמשך על פני שלושה וחצי עמודים. את הספר הזה נשאתי איתי בכיס הדגמ"ח שלי במלחמת-הכיפורים, והוא ליווה אותי בגיהינום של סיני, בין אלפי הגופות השרופות והמנופחות והשרופות (מפגזי הזרחן שירינו עליהם, בניגוד לאמנת ז'נבה), בציר עכביש עם אריק שרון וגם כשעברנו את התעלה עם תותחי M50 על רפסודות רעועות, אל חוף איסמעיליה, שהאוויר הנורא שרבץ עליו ללא תנועה במשך שבוע היה ספוג בריח המתוק של הגופות. כיסי הדגמ"ח התאמו מאוד לפורמט הקטן של 'ספריה לעם', ותמיד נשאתי איתי ספר שהקריאה בו אפשרה לי לשכוח את הרוע האנושי, את הטיפשות האנושית שגורמת לנו לבזבז את משאבינו כדי לפגוע באחרים, במקום לשתף אותם ולחיות איתם בשלום. קריאה של ספר בדיוני כמו רומן, מפעילה, בהכרח, את המיומנות האמפתית שלנו, שמאפשרת לנו להישאר בני-אדם גם במקום שבו בני-אדם מאבדים את אנושיותם. אני משער שזו הסיבה שדבקתי בספר הזה של בלזק בכל ימי המלחמה שנמשכה כחודש, כשכל מה שאפיין אותי כאדם הופשט ממני בשעה שהייתי עסוק בהרג בני-אדם. לכאורה, זהו ספר קטן על קמצן כרוני ששלט ביד קשה באשתו ובבתו, אבל למעשה זהו מחקר מעמיק על טבע האדם, על האנוכיות הטבעית שהופכת למפלצתית בעקבות עליית הקפיטליזם ועל המוסכמה היהודית-נוצרית ש'לב האדם רע מנעוריו'. הספר הקטן הזה שמר על שפיותי כשנסחפתי בניגוד לרצוני לטירוף הנורא של המלחמה, ועם זאת הפער בינו לבין המציאות שבה שהיתי החמיר את הלם הקרב שריסק את חיי, והולך ומחמיר גם היום, כשאני בן שבעים.