מנהיגי הציבור הדתי בשנת 2026 חייבים להיות קשובים לערכי פרשת "תרומה" וההפטרה הנלווית לה. מהפרשה ומהפטרה מזדקרת הגישה, שעולם הערכים הוא גולת הכותרת של העשייה הדתית ולא ההתמכרות למישוריות הטקסית. ישנם חוגים בישראל העכשווית, שרואים בדפוסי הטקסיות בעלייה להר-הבית את גולת הכותרת של העשייה הדתית גם במחירים הנפיצים הכרוכים בעצם העלייה. אין חולק על הגישה, שפרשת "תרומה" מספר שמות, מפרק כ"ה פס' א' עד פרק כ"ז פס' י"ט וההפטרה הנלווית לה מספר מלכים א' פרק ו' מתמקדות בנושא המרחב הקדוש והמקודש לעם ישראל. אך חובה עלינו במציאות של שנת 2026 ליצוק לתוך המרחב המקודש הזה עוצמות של נדבכים מוסריים ולא לקדש אך ורק את הנדבכים הטקסיים. הקשר בין פרשת "תרומה" וההפטרה הוא בבניית המשכן המקודש. פרשת "תרומה" מתארת את בניית המשכן הארעי, הידוע בשם - אוהל מועד. הפטרת השבוע מתארת את משכן הקבע, הנצור בתודעת עם ישראל בשם - בית המקדש. המשכן הארעי ומִקְדָּש הקבע הם המקומות, אליהם נכספים בני ישראל, אליהם מופנה המבט ההיסטורי, כשבליבם מצוי המשכן היציב והאיתן של עולם הערכים המוסרי, גם לאחר שהבית במובנו החומרי נחרב על-ידי קלגסות רומאית בשנת 70 לספירה. פרשת "תרומה" מבליטה בפסוקים, הפותחים את ההפטרה, את העדפה שניתנת לתרומה שבלב - לתרומת הלב הנקי, לתרומות הערכים המוסריים - על פני כל תרומה כספית-חומרית-"וַיְּדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׁרָאֵל וַיִּקְּחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְּחוּ אֶת תְּרוּמָתִי". אחרי שהודגש שהתרומה היא תרומת הלב, אנו מתוודעים לכתוב בהמשך מפסוק ג' ולאורכה של כל הפרשה, בה מפרט משה בפרוטרוט לא רק את סכום הכסף הנדרש, אלא מפרט את שלל האמצעים החומריים הנדרשים להקמת משכן, המאופיין בשילוב של מתן תרומה לעיצוב ההוד וההדר החיצוני, החובק בחובו את התרומה רבת החשיבות של התכנים הערכיים והרוחניים, הנובעים מרחשי הלב, והם שמוסיפים חן להדר החיצוני של המשכן הארעי - אהל מועד ושל משכן הקבע - בית מקדש. כשאנחנו קוראים בפרשת "תרומה" בספר שמות בפרק כ"ה פסוק ח' ובהפטרה במלכים א' פרק ו' פסוק י" את הביטויים "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יִשְׁרָאֵל" הם אינםֹ פועל יוצא של תרומה כספית וחומרית, אלא פועל יוצא של יציקת דפוסים יומיומיים של ערכים מוסריים והומניים בנדבכי הקיומיות היהודית בארץ ישראל. בית המקדש, שנבנה בימי שלמה המלך בין השנים 970 ל-930 לפנה"ס, הוא מיזם כבד משקל, הקיומיות של המיזם שהושקעו בו אמצעים חומריים רבים תלויה בקיומיות עקבית של עולם ערכים מוסריים. בית המקדש בהדרו הוא מקום השראה לתכתיבים אלוהיים. התכתיבים מתמקדים בבניית עולם מוסרי הומני ואנושי. קיומו של הבית מותנה רק אם החברה היהודית תיצוק דפוסי חיים מוסריים בתשתית חייה הלאומיים. בהפטרה בספר מלכים א' פרק ח' פסוק כ"ו מודגש שקיומו של בית המקדש מותנה רק אם עם ישראל יגלה נאמנות לערכי המוסר והצדק האלוקי, כפי שדאג אלוקי ישראל לסוכך עלי עם ישראל בדרך הקשה והמייגעת מעבדות מצרים בדרך המדבר עד בואם אל ארץ מכורתם. לסיום, אני מכבד כל איש באמונתו הדתית. אני מכבד כל איש המבקש לתת ביטוי לערגתו לבנייה מחודשת, לבניית מקדש ולהתרפקותו על קברי צדיקים. אני מכבד את הרטט הממלא את לבו של יהודי, שעושה את דרכו לבית הכנסת ביום שבת, של מוסלמי העושה דרכו למסגד ביום שישי ושל נוצרי העושה את דרכו לכנסיה ביום ראשון. אך מי שטבח ביום שבת בשמחתה של התורה מאות רבות של יהודים, אנס ובזז, שרף וגרם לחטופים לרעוב לפת לחם, עינה עינויי מוות רבים מהם במנהרות האופל בעזה, אין לו מקום עלי אדמות, הוא בן מוות.