המיצב הניצב במרכז חלל התערוכה, נישא לגובה ארבעה מ'. הוא מורכב מבדי ציור המונחים אחד על גבי השני, כשביניהם חמניות יבשות, קרשים, שברי אבנים וסלעים, ספרי עופרת, תצלומים, צבעי גואש ופחם ועוד. הוא מתייחס לחורבות הרבודות אחת על גבי השנייה כמו שכבות גאולוגיות. השכבות הנערמות כמו בתל ארכיאולוגי או באדמת כדור-הארץ, מנציחות עידנים שחלפו וההריסות שנותרו משמשות כעדות אלמת לאסון שחולל הטבע או נוצר בידי בני האדם ומדגימות תהליכי השתנות. מכאן השם "עידני העולם".
לדעתו של אנסלם קיפר, ההרס והכאוס הנוצרים אחרי חורבן, מהווים תנאי הכרחי ליצירה. התפרקות ופסק זמן מפנים מקום ללידה חדשה. במילים אחרות, בהרס ובכיליון גלומה האפשרות לבריאה והתהוות. הממדים המרשימים מעצימים את חווית הצפייה ומתכתבים עם יצירותיו גדולות הממדים, שמגיעות למידות של מספר מטרים, התלויות על הקירות מסביב למיצב. הן מהדהדות את המורכבות שבעבודתו ובראש ובראשונה את הקשר בין זמן, חלל, וחומר.