אני שב לעיתים אל ספרים מסוימים כפי ששבים אל פצע ישן, לא כדי לפתוח את הספר מחדש, אלא כדי לבדוק אם הוא עדיין מדבר. ייסורי ורתר הצעיר, שכתב גתה, הוא אחד מהם. בתחילה נדמה שאנו קוראים רומן אהבה, ספר נעורים, וידוי לירי הנישא על עודפות הרגש. אך ככל שמתקדמים, מתברר שאין זו רק פרשת אהבה אומללה. זהו גם דיוקן של נפש שאינה מצליחה עוד לשכון בעולם כפי שהוא, משום שהיא תובעת מן החיים עצמם להלום את אינסופיותה הפנימית.
זה, בסופו של דבר, מה שהיכה בי בקריאה. הגיבור איננו רק מאהב מיוסר. הוא אדם שאינו מסכים למידה. הוא אינו יודע לחיות למחצה. הוא אינו יודע להסתפק, לא לנהל משא-ומתן עם הממשי, ולא להשלים עם אי-שלמותו של העולם. הוא מבקש שהיופי יהיה מוחלט, שהאהבה תהיה אבסולוטית, שהנוכחות תהיה טהורה, שהרגש יגבר על המוסכמות, על הזהירויות, על פשרות החברה. אצלו הכל עוצמה. ועוצמה זו היא גם מה שעושה אותו ראוי להערצה וגם מי שדנה אותו לכיליון.
לא קראתי את הספר כטרגדיה רגשית גרידא, אלא כדמות מובהקת של מודרניות פנימית. הוא מבשר טיפוס אדם שאנו מכירים היטב מדי: אדם ההופך את תחושתו לקנה המידה העליון של האמת, אדם שאינו רוצה רק לחיות, אלא לחוות את עצמו חי, להרגיש את עצמו חי, להתבונן בעצמו במעמקי מה שהוא חש. יש בכך משהו אצילי, ללא ספק. הוא מסרב לוולגריות של העולם החברתי, ליובש של הקיום הקונפורמי, לבינוניותן של נשמות שהתיישבו בנוחות. הוא נושא בתוכו מחאה. הוא אומר לא לחיים המצטמצמים לפונקציונליות, לחשבון, לנימוס החיצוני. והלא הזה, במובן מסוים, הוא צודק. הוא מזכיר שהקיום האנושי אינו מסתכם בניהול, בהסתגלות, בהצלחה ובהחזקת מקום. הוא מזכיר שהאדם הוא גם רעב למוחלט.
אבל כאן מתגלה גדולתו של המחבר. הוא אינו מסתפק בהאדרת הרעב הזה. הוא גם מראה את סכנתו. שכן נשמה המבקשת הכל עלולה לסיים בכך שלא תוכל עוד לקבל דבר. לב התובע את המוחלט מסתכן בהפיכת כל גבול לעלבון. ואדם שאינו מכיר עוד בשום תיווך בין תשוקתו לבין הממשות, סופו שייתקל בעולם כאילו היה זה שערורייה מתמדת. ייסוריו נובעים אומנם גם מכך שאינו זוכה במה שהוא אוהב, אך בעומק רב יותר הם נובעים מכך שהממשי עצמו אינו נכנע לעוצמת הווייתו. שרלוט איננה רק האישה האהובה. היא הופכת לסמל של כל מה שהעולם מסרב להעניק: התמזגות, מובנות מאליה, התאמה מושלמת בין הנפש לבין החיים.
לכן נדמה לי שהספר הזה כה חשוב. אין הוא רק ספר סנטימנטלי, הוא ספר פילוסופי מבלי להיראות כזה. הוא מציב שאלה נוקבת: מה נעשה באדם כאשר פנימיותו חדלה להיות מקום של העמקה והופכת לבית דין מוחלט? מה קורה כאשר אינו מכיר עוד באמת אחרת מלבד זו של רגשותיו? אנו חיים, כך נדמה לי, בתוך ציוויליזציה שהוליכה את ההיגיון הזה רחוק מאוד. קידשנו את התחושה. עשינו מן הרגש סמכות. לימדנו כל אדם לומר: מה שאני מרגיש הוא אמת מי שאני. ואף על-פי כן, כבר במאה השמונה עשרה נחשפה כאן המלכודת. הובן שנשמה המסורה לעצמה בלבד, בלא צורה, בלא משמעת, בלא התרוממות של ממש, עלולה להפוך לכלא של עצמה.
עריצות פנימית
מה שנוגע בי כאן איננו רק הכאב, אלא אי-היכולת לסדר אותו. יש כאן עוצמת רגש נדירה, אך עוצמה זו לעולם אינה נעשית חוכמה. היא אינה נהפכת לא ליצירה, לא לסבלנות, ולא לאחריות. היא נשארת להט. היא בוערת, לעיתים מאירה, ולבסוף מכלה. ואולי זהו קו השבר הגדול בין רגישות לבין בשלות. הרגישות קולטת בעוצמה. הבשלות לומדת לתת צורה לעוצמה הזאת, לרשום אותה בתוך הזמן, לא לעשות ממנה אליל. כאן, לעומת זאת, מה שנחווה מקבל מעמד מוחלט. הרגש אינו נבחן ואינו מעובד, אלא נעשה מקום מגורים. האש הפנימית אינה מתגלגלת לדיבור פורה, אלא לנטישה עצמית עד היעלמות.
בקריאתי לא ראיתי אפוא רק צעיר מאוהב. ראיתי דיוקן נבואי של עולם שבו האני נעשה גם מקדש וגם קבר. עולם שבו האדם המודרני, לאחר שאיבד את התיווכים הגדולים שקשרו בעבר בין הנפש לבין סדר העולם, נותר לבדו עם אינסופיות ציפיותיו. השאיפה היא להיות אמיתי. אך האמת איננה רק נאמנות למה שמרגישים. היא גם היכולת ללמוד מה דורש מאיתנו הממשי, מה הוא מסרב להעניק לנו, ומה הוא מחייב אותנו לשנות בתוכנו. אין די בכנות. יש גם צורך לשאת את הכנות הזאת מבלי להניח לה להפוך לעריצות פנימית.
לכן, עבורי, אין זה רומן המשבח את התשוקה, אלא מדיטציה על כישלונה של סובייקטיביות חסרת עולם. הכותב מבין את גיבורו, אולי אף אוהב אותו, ומעניק לו צלילים נשגבים, אך אינו מבקש מאיתנו לחקותו. להפך, הוא מראה עד כמה ההתמסרות המוחלטת להתלהבותו של האני עלולה להיות מוצא סתום. הסירוב לתיווך, הזלזול בגבולות, הרצון לחיות במוחלט של הרגש, כל אלה עשויים להיראות הרואיים, אך הם עלולים גם להוליך לעקרות טרגית. הנפש אכן תובעת אינסוף. אך קיום אנושי אינו יכול להיבנות בלי מידה, בלי עומק, בלי עבודה פנימית.
קראתי את הרומן הזה כאזהרה הכתובה בלשון נשגבת. לא אזהרה מפני האהבה, אלא מפני עבודת האלילים של העצמי דרך האהבה. לא גינוי של הרגישות, אלא אזהרה מפני האבסולוטיזציה שלה. יש כאן אמת שתקופתנו זקוקה לה מאוד: לא כל מה שאנו חשים בעוצמה נעשה בשל כך לחוק. לא כל פצע הוא גורל. לא כל רגש נועד להפוך למוחלט. צריך להציל את העומק, כן, אך גם להצילו מפני השיכרון של עצמו. ואולי זו, בסופו של דבר, גדולתו של גתה. הוא גדול דיו כדי להיכנס אל קדחתו של גיבורו, וצלול דיו כדי לא לטבוע בה. הוא מעניק קול לסערה הפנימית, אך גם רומז בשקט שחיי אדם אינם יכולים להישען על פולחן העוצמה בלבד. האדם אינו ניצל לא באמצעות קור רגשי ולא באמצעות היסחפות, אלא באמצעות צורה נעלה יותר של הסכמה בין אמת הלב לבין משמעת הקיום.
לכן הספר הזה נשאר. משום שהוא מדבר, כמובן, על נעורים, על אהבה, על בדידות, על מלנכוליה. אך בעיקר משום שהוא נוגע בשאלה שמעולם לא חדלנו לשאת: כיצד לחיות עם תשוקה למוחלט בתוך עולם של גבולות? הדמות המרכזית אינה משיבה. היא קורסת תחת השאלה. אך עצם ניסוחה בעוצמה כזאת עדיין מחייב אותנו לחשוב.