הקשר המכאיב בין פרשות "ויקרא" וההפטרות לבין מציאות המלחמה והקרבת קורבנות האדם מאז 28 בפברואר 2026, אל מול קריאת הנביאים לקדש את החיים אני מבקש לקשור את אירועי החודש האחרון, שפוקד אותנו עם פרשות השבוע של החודש האחרון מספר "ויקרא" וההפטרות המתלוות להן. לפני חודש יצאנו למלחמה אחוזי אופוריה, שתוך כמה ימים אנחנו משנים את פני המזרח התיכון עם פגיעה בהנהגה הבכירה וההנהגה המשנית של העם האירן. למעשה נכנסנו למלחמה שעלולה עוד להימשך ימים רבים, שתתבע מאיתנו קורבנות אדם והחיים הפכו לרולטה ישראלית, כשאינך יודע מה יקרה לך היום או מחר, אם תאחר להגיע למרחב המוגן. אנחנו חוזרים בימים אלו למציאות המקראית, בה נהגו להקריב קורבנות אדם. המלך מנשה, המלך היחיד שמלך חמישים וחמש שנה, הקריב את בנו קורבן כדי להתקרב לאלוהים "הֶעֱבִיר אֶת בְּנוֹ בְּאֵשׁ" על-פי ספר מלכים ב' פרק כ"א, פסוק ו', ואילו על-פי ספר דברי הימים ב' פרק ל"ג פסוק ו' מדובר בלשון רבים: "וְהֶעֱבִיר אֶת בָּנָיו בְּאֵשׁ." שני המגלומנים מוושינגטון וירושלים שכנעו את עצמם, שהמלחמה תימשך כשלושה שבועות בלבד. בינתיים, המערכה הסתבכה והתפתחה למלחמת התשה קשה ומסובכת, שמחייבת קורבנות אדם והתמודדות עם קשיים לוגיסטיים לנוכח הסתבכות עם מדינות נוספות. שלוש הפרשות הראשונות בספר "ויקרא", הן: "ויקרא", "צו" ו"שמיני". שלוש פרשות, המתמקדות בעיקר בסגידה לקורבנות מתוך גישה, שעל-ידי הקרבת זבח באש המזבח, ועולה כששורפים כליל את הקורבן באש, האדם המקריב את הקורבן מתקרב לאלוהי ישראל, לעולמה המוסרי, הערכי והאנושי של התורה, שהעניקה ההשגחה האלוקית לעם ישראל. במציאות חיינו הנוכחית מאז 28 בפברואר 2026 נורמלה הסגידה לקורבנות, שחייהם נקטפו במלחמה, שניתן היה למנוע אותה. בשלוש הפרשות הראשונות בספר "ויקרא" יש ביטוי לגישה, שהתקרבות אדם לאלוהיו נעשית באמצעות הקרבת הזבח, אותו אוכלים לשובע האדם המקריב כבש עם בני משפחתו. ההתעלות מגיעה לשיאה באמצעות קורבן העולה, קורבן המחייב שריפה כליל של בעל החיים. התפיסה היא שהקרבת הקורבנות מטהרת את האדם מכל חטא שחטא האדם. הקרבת הזבח, אותו האדם אוכל, והקרבת העולה, אותה שורף כליל ל-ה', מבטיחות את הסליחה והמחילה. על תפיסת חיים דתית זו מערער ירמיהו, האומר לא לקורבנו בהפטרה לפרשת "צו". הזעם של ירמיהו נגד הגישה המקובלת בעם של ראיית הקורבנות כערך עליון כערך מוחל וסולח ולא בנאמנות למוסר, הביאה אותו להתפרצות זועמת בספרו בפרק ז' פסוק 22: "כִּי לֹא דִּבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וַזֶּבַח"'. על תפיסת הקורבנות מתריס הנביא ירמיהו, הרואה את נהרות הדם בבית המקדש, והקהל האוכל את הזבח חש שהוא מתנקה מפשעיו. לנוכח הראייה הזו ירמיהו חש שהוא חייב לזעוק, כשם שזעק קודמו הנביא ישעיהו בפרק א', י"א: "לָמָּה לִי רֹב זִבְחֵיכָם ... שָׂבַעְתִּי עוֹלוֹת אֵילִים...וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׁים לֹא חָפַצְתִּי". הנביאים מטילים את כל יהבם על דרך העשייה המוסרית היומיומית. אין ערך לעבודת הקורבנות, אם נעדרת בה העשייה המוסרית היומיומית . ירמיהו לועג לעבודת הקורבנות, לועג לריטואל ולדפוסי החיים הטקסיים כערך עליון, בהתריסו בפרק ז' פסוק כ"א: "... כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלוֹהֵי יִשְׁרָאֵל, עוֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָּשָׂר". ניכרת נימת ההסתייגות של ירמיהו מהתפיסה, שהקרבת הקורבנות משמשת דרך להתקרבות לעולם ההשגחה האלוקית. בסופו של דבר ההסתייגות הזו ניצחה. במרוצת הדורות לאחר חורבן הבית אומצה דרך התפילה כביטוי ריטואלי, החובק בחובו אימוץ תכנים לאומיים הומאניים. לריטואל הקורבנות ממשיכים היום לסגוד שני מגלומנים, האחד היושב בוושינגטון, העונה לשם דונלד טראמפ, והשני שושבינו היושב בירושלים, ועונה לשם בנימין נתניהו. שני מגלומנים העלולים להביא אותנו למציאות של מלחמת עולם. לעבר שניהם מופנים דברי ירמיהו בן חלקיהו מן הכוהנים אשר בענתות בארץ בנימין, כפי שנוסחו בספרו בפרק ז' פסוקים ל"א-ל"ב: "ובנו את במות התפת ... לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש, אשר לא ציוויתי ולא עלתה על ליבי." בשבת, שתבוא עלינו לטובה נקרא את פרשת "שמיני", ונתייחס לקטילת חיי בני אהרון הכוהן ורעייתו אלישבע, הבנים נדב ואביהוא. קשה לי להשלים עם הסברי חז"ל שהם שילמו בחייהם, כי הקריבו קטורת בזמן או במקום לא נכון, פעלו מתוך התלהבות יתרה. כשאקרא את פרשת שמיני אחוש כאב על קורבנות, ולא קידשו את חייהם בסליחה ובמחילה. אותה תחושה של כאב על לקיחת חייו של עֻזָּא אחוש בהפטרת השבוע, המתוארת בספר שמואל ב' בפרק ו' בפסוק ו'. עֻזָּא בהפטרת השבוע שלנו רצה רק דבר אחד – למנוע את נפילת הארון. בשל כך לוקחים חיי אדם?!. וגם אם הייתה טעות מצידו, זו טעות המחייבת את ההשגחה האלוקית ליטול את החיים מיצור אנוש?!. בקוראי את פסוק ז' בפרק ו' בספר שמואל ב', אני חש שגם הפנימיות של המלך דוד זועמת. המלך דוד אינו מבין מדוע נלקחו חייו של עֻזָּא – "וַיִּחַר לְדָוִד אֶת אֲשֶׁר פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּא" ועל-פי המשך הפסוק המלך דוד קורא למקום בשם, בו נקטפו חייו של עוזה, במקום בו המוות פרץ לחייו ולקח אותו בשם "פֶּרֶץ בְּעֻזָּא". המלך דוד מנציח את שמו של עֻזָּא. הכמיהה לחיים במציאות של שלום והמאבק חסר הפשרות נגד לקיחת חיים ללא הצדקה מזדקרים בעוצמה רבה מתוך הקריאה בפרשת השבוע שלנו בספר ויקרא, שהנושא המכאיב שלה – לקיחת חיי נדב ואביהוא ובהפטרת השבוע בספר שמואל ב', שהנושא המכאיב שלה – לקיחת חיי עֻזָּא. ברוח פרשת השבוע וברוח הפטרת השבוע. בהן אנחנו מגנים לקיחת חיי בני אדם ללא הצדקה, כיום אני מגנה בחריפות רבה את האחראים למלחמה שנמשכת חודש ימים. חודש של מריטת עצבי הציבור הישראלי מפני עתיד לוט בערפל. ברוח פרשת השבוע וברוח הפטרת השבוע אני מגנה כיום קטילת חיי יהודים וחיי ערבים בעימותי דמים בלתי פוסקים. כל הדרכים בהן מתבצעות קטילת חיים אינן מביאות לחברה האנושית בשורות חיים, אלא רק המשך מציאות של "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם, וַיָּמוּתוּ לִפְנֵי ה'." (ויקרא, פרק י' פסוק ב') חייבת לרדת מסדר היום של חיינו לפתור בעיות חיים על-ידי קטיפת חיים. לא לקורבנות בריטואל הדתי, לא לקורבנות אדם בריטואל החיים. הזעקה העולה מפרשות השבוע של החודש האחרון – היא לקדש את החיים, וכל המתמכרים למלחמה, שפרצה ב-28 בפברואר 2026, מתמכרים לחילול קדושת החיים.