אני כבר אינני מצליח לקוות. כואב לי, בגוף, בבטן, בעצמות. משקל כבד דוחס אותי, מתיש אותי, לוחץ על חזי. אין זה סימפטום רפואי אלא מצוקה של הנפש. גופי מדבר במקומי, כי הוא אינו יכול עוד להכיל את מה שהרוח סופגת יום-יום: המלחמה שאינה נגמרת, המתים שאין סופרים עוד, הילדים שאנו בוכים עליהם, הנפשות הנכתשות. והפחד, תמיד שם, כחיה רובצת בקרבי. אני חש שמשהו, בכל מקום, עומד להיקרע. לחץ פנימי, חרישי, כבסיר לחץ, ואין מי שיעז לשחרר את השסתום. כל אחד ממתין שהשני יקרוס לפניו. ואני, אינני יכול עוד להירדם בעמידה. אינני יכול להעמיד פנים.
העולם שופע ידע; הוא ממציא, מודד, חוקר. הוא מפתח כלי נשק "חכמים" ואלגוריתמים לנוחות, אך הוא איננו יודע עוד להביט בפניו. איננו יודע עוד לבכות. האדם איננו נלחם עוד בחשכתו: חדל מן המאבק הפנימי. הוא נכנע. משקר לעצמו. בידו הכוח, אך אבד לו העיקר, המשמעות. בידו האמצעים, אך אין לו עוד תכלית. יש בו תבונה, אך לא חכמה. הוא איננו מאמין עוד בהתהוות. הוא זולל עתיד כסעודה של הבטחות שאינן מתממשות. העתיד נהפך לרכוש נדחה. רוצים לצרוך את מחר כפי שצורכים את היום, אך אין עוד מי שרוצה להיות. איש אינו רוצה להשתנות, לגדול, להבשיל. ההתהוות תובענית מדי.
ואף על-פי כן, מה רב פלאו של האדם כשיזכור את אצילותו! יכולנו לרפא את פצעי העולם, לרפא, להאכיל, לחנך, לחלוק. בידינו אוצרות שמים, ואנו רומסים אותם, שוברים את הצעצוע. העולם, יהלום שברירי בכפינו, מטופל כפסולת. ואני תוהה: האין זה משום שאנו שונאים את עצמנו? שנאת עצמי אילמת, מבישה, לא-מודעת. אנו משתכרים בכוח כדי לברוח מסופנו. בונים מצודות דיגיטליות כדי שלא לפגוש את האמת העירומה: שבריריותנו, תמותתנו. האדם אינו רוצה עוד לאהוב את עצמו; לכן הוא מעדיף להחריב הכל, גם את מה שדומה לו. והעולם מתחמש, לא למען השלום, אלא כדי לשרוד את הפחד שהוא נושא בקרבו. סין חולמת על טאיוואן כתליון אבוד. רוסיה הורגת כדי להשיב עבר מדומיין.
אמריקה מגוננת על דולרה כעל אלילות שוקעת. אירופה, נשמה עתיקה ושכחנית, מתביישת בקיומה ונרדמת בערכים ריקים. ובינתיים, כדור-הארץ כולו מדמם. כיום, יותר ממאה וחמישים מוקדי עימות פעילים, למעלה מחמישים מהם בעוצמת מלחמה כוללת. המזרח התיכון בוער: ישראל ועזה נאבקות במלחמה שאינה חדלה; תימן חיה טרגדיה הומניטרית מתמשכת; סוריה ועירק נותרות שדות הריסות שבהם השלום איננו אלא מילה ריקה; אירן, לבנון והמיליציות הפרו-אירניות מלבות ללא הרף את להבות ההתלקחות האזורית.
באפריקה, רשימת המכות אין לה סוף: סודן שוקעת במלחמת אזרחים שכבר הבריחה כמעט תשעה מיליון בני אדם; קונגו הדמוקרטית נשרפת בעימותים בין רואנדה למורדי M23; הסאהל מתפורר תחת מכות מרידות ג'יהאדיסטיות ההורסות את מדינות מאלי, בורקינה פאסו וניז'ר; אתיופיה לא התאוששה ממלחמת הטיגראי וכבר צצים מוקדי אלימות חדשים. באסיה, אפגניסטן חיה תחת עול הטליבאן ועדיין נלחמת ברעב ובגלות; מיאנמר קרועה במלחמת אזרחים כוללת; הודו ופקיסטן מלבות את גחלת קשמיר; וסין מאיימת על טאיוואן באוניותיה ובמטוסיה, כחרב תלויה מעל העולם. באירופה, אוקראינה שוקעת במלחמה מול רוסיה; הקווקז ראה את גלות הארמנים מנגורנו-קרבאך; ורוסיה עצמה מחזיקה בכיסי צ'צ'ניה ודאגסטן גחלים לוחשות.
באמריקות, מקסיקו סופרת בכל שנה יותר הרוגים במלחמתה בקרטלים ממדינות רבות במלחמות כוללות; קולומביה ואחרות עדיין לכודות בגֶרילות ובעימותים מזוינים. במקומות אחרים, חצי האי הקוריאני נותר אבק שריפה גרעיני, ים סין הדרומי שדה תמרונים צבאיים; ואפילו בדרום-מזרח אסיה, בשנת 2025 פרץ עימות גבול חדש בין קמבודיה לתאילנד, והביא לעקירת עשרות אלפים. כדור-הארץ הוא ארכיפלג של מלחמות, פאזל של מכאובים. כל אחת מהן מזכירה שלא למדנו את לקח הירושימה: שנייה של אור, מאות שנים של צל. תחת לירוא מכוחנו אנו, אנו משכללים את מכונות ההרג, מלטשים את מערכות ההרס, הופכים את גאונותנו לקללה.
לשם מה לשרוד אם אין עוד אנושיות? לשם מה למלוך על אפר? ואף על-פי כן, בתוך הכאוס הזה, בתוך הסערה הזו, חרדתי היא צורה של התנגדות. חרדתי היא תפילה. היא אומרת: אינני נכנע. היא אומרת: אני רוצה עוד להאמין. אני רוצה להאמין באדם, לא באדם-על אלא באדם הפגיע, השוכן, השביר; בזה שמפקפק אך מתרומם; בזה שבוכה אך אוהב. אתה מדבר על שנאת היהודי השבה, היא כאן, חיה, מחודשת. היא מפריעה. היהודי הריבוני איננו דמות שהעולם מקבל. הוא איננו עוד קורבן: הוא בוחר לחיות, להיות. וזה מערער את מאזן השקר. הוא מזכיר שההיסטוריה לא מתה, שהמשמעות קיימת, שלזיכרון יש גוף. ואתה, אתה הקורא, אתה החווה, אינך בורח. אתה עדיין כאן.
אתה מסרב לבגוד בליבך. וזה, כבר זה, ניצוץ בתוך הלילה. לא לבגוד, זה כבר להתנגד. זה להחזיק מעמד. גם לבד. גם בשתיקה. אינני פסימי, אני פצוע, פצוע בתקווה, ופצעי בוכה על מה שהאדם היה יכול להיות, ועל מה שעוד יכול להיות. כל עוד נותר קול, כל עוד נותרת מילה, כל עוד נותרת נשימה, ההתהוות לא מתה. אנו מוקפים מלחמות, נצורים בכלינו שלנו, אך עוד נותרה לנו אחריות: להשיב משמעות, ללמוד שוב לאהוב, לסרב לבנאליות של הרע. הצילום האמיתי של העולם איננו רק במפות ובדוחות הקרבות אלא במצפוננו, היכול עדיין לומר: לא. לא להרס, לא לניהיליזם, לא לשנאת עצמי. כן לאדם המפקפק ומתרומם; כן לאדם הבוכה ואוהב. זו הסיבה שאני מתעקש לכתוב, להאמין למרות פצעי. כי לא מאוחר כל עוד נותרת נשימה. כי עוד נותר לנו העיקר: האפשרות להתהוות.
מאת רוני אקריש