"רַבּוֹתֵיכֶם לִמְּדוּ: יֵש אֱמֶת אַחַת לָאֻמּוֹת:
דָּם תַּחַת דָּם – וְלֹא הִיא אֱמֶת-יְהוּדִים.
וְאָנֹכִי אוֹמֵר: אֱמֶת אַחַת וְלֹא שְתַּיִם.
כְּשֶמֶש אַחַת וּכְשֵם שֶאֵין שְתֵּי יְרוּשָלַיִם".
אורי צבי גרינברג
סוד גלוי, הגלוי נהיר וברור לכל המגיע ואוחז בהגה השלטון, כי ההיסטוריה, הינה "ההיסטוריה של המנצחים". לכן, כל עוד היה מפא"י - כלומר
מפלגת פועלי ארץ ישראל שהתגלגלה ל"מפלגת העבודה" ולאחר מכן, עם איחודה המלא עם אחדות העבודה ומפ"ם, הפכה להיות "המערך" - בשלטון דאגו
דוד בן-גוריון וממשיכיו, כי במקום המקודש לתנועת הימין, הכלא במבצר עכו, בו הוצאו להורג, הרוגי המלכות, יתנהל באופן שוטף בית חולים לחולי נפש.
יסלחו לי אניני הטעם מבין ציבור הקוראים והקוראות, שעה שאעלה ריח של סירחון קל באפיהם. ברשימתי אתמול, טענתי ששיטות הפעולה הפוליטיות של הליכוד והמפלגה הנציונל-סוציאלית, כלומר, המפלגה הנאצית, היו דומות, חרף הזעזוע שתעורר השוואה זו בעיני חלק מכם. כתבתי עוד, כי: "אל תכעסו עלי אם אזכיר שיטות פוליטיות, בלתי מכובדות של המפלגה הנציונאל סוציאליסטית, שנודעה לימים בשם "המפלגה הנאצית". באותם ימים האשימו אנשי המפלגה הנציונאל סוציאליסטית, ציבור היהודים, הקומוניסטים ורוכבי האופניים, בחוליה הכלכליים של גרמניה, בתקופת רפובליקת וויאמר. המשפט הפופולרי ביותר, באותם ימים, היה: "הכו ביהודים והצילו את גרמניה". בואו והחליפו את המילה "יהודים" במלה "שמאלנים" וגם/או "פרופסורים" וגם/או "סופרים" ובואו והחליפו המלה "גרמניה", במילה "ישראל" וספרו לי מה היא התוצאה שתקבלו, בכל הכבוד הראוי, לשוני בין המנהיגות הנאצית, למנהיגות הליכוד, בישראל. עם זאת, הדמיון בין שתי השיטות מבהיל ומצמרר, גם יחד".
והנה מתברר ומסתבר, כי באותם שיטות של הנאצים, השתמשו להבדיל ובכל הכבוד הראוי בשנות פרוץ המדינה, גם ראשי מפא"י ובראשם ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון. כשניסו הנאצים למחוק מספרו הלימוד השיר: "לורלי" של המשורר המומר, הינרייך (חיים) היינה -
בשל יהדותו לפי חוקי הגזע שנתקבלו בנירנברג, שבגרמניה, שלא ראו בהמרת הדת היהודית של אביו, לדת הנוצרית, משום "מחיקת" עברו היהודי של היינה. משכשלו הנאצים וגילו, שלא ניתן למחוק השיר מספרי הלימוד בגרמנייה, הוסיפו תחת לשמו של השיר הכיתוב הבא: "שיר עם - מחבר אינו ידוע".
כך באופן דומה נהג ופעל דוד בן-גוריון. באחד מהמקומות הרגישים, החשובים ביותר לימין, עד כדי הפיכתו למיתוס של גבורה, בכלא שבאתר מבצר עכו,
הקים בן-גוריון בית חולים לחולי נפש. פרופ' יהודית תידור באומל-שוורץ, ראש המחלקה ביהדות זמננו, באוניברסיטת בר-אילן פרסמה בכתב-העת "אביב" - שהינו כתב-עת לחקר הציונות ומדינת ישראל, בחוברת 20, בשנת 2012 רשימת ביקורת, בשם: "זיכרון תלוי", על ספרו של אמיר גורן, שיצא בהוצאת יד בן צבי והאוניברסיטה העברית, בשיתוף מכון ז'בוטינסקי ושמו:
"על מיתוס והדרה; עולי הגרדום והזיכרון בישראל", כי: " באחד הנאומים שלו בשנת העשור לשנת התליות - 1957 - קבע בגין, כי "שלושה סמלים שחורים לרשעות השלטת עדיין בישראל, הם מניעת העלאת עצמות ז'בוטינסקי, בהמשך הפעלת בית חולים לחולי נפש במבצר עכו ואי הופעתם של דוברי המדינה על קברות עולי הגרדום. חרף מאמציו של בגין, במשך שנים רבות ייחודם של עולי הגרדום לעומת קבוצות גיבורים אחרות בתנועה הציונות היה דווקא כישלונם לחדור אל הפנתאון הלאומי.
גולדשטיין קובע כי הם היו קבוצת הגיבורים המודרת ביותר, בכל קנה מידה ובכל זירה. חרף מאמציו של בגין משך שנים רבות ייחודם של עולי הגרדום לעומת קבוצות גיבורים אחרות, בתנועה הציונות' היה דווקא כישלונם לחדור אל הפנתאון הלאומי. גולדשטיין קובע כי הם היו קבוצת הגיבורים המודרת ביותר, בכל קנה מידה ובכל זירה אפשרית, שבגיבורי התנועה הציונות של התקופה. בעוד מיתוס שרה אהרונסון וניל"י קנה אחיזה בקרב סקטורים הולכים וגדלים של הציבוריות בארץ, לא הייתה לעולי הגרדום הצלחה מקבילה. חרף המאמצים המעשיים והסמליים של תנועת חרות ובגין בראשה. מצב זה לא השתנה עד לעליית הליכוד לשלטון בשנת 1977. לדוגמה, עד למועד זה הדיונים על שינוי ייעוד השטח בכלא עכו מבית חולים לחולי נפש למוזאון גבורה בלבד לא נחלו הצלחה עקב טענות חוזרות על היעדר אמצעים כספיים לכך".
רק משעלה הליכוד לשלטון במהפך הפוליטי, בבחירות שהתקיימו בתאריך 17.5.1977 - בוטל קיום בית-החולים לחולי נפש, במבצר עכו, הונצח זכר עולי הגרדום, במוזאון להנצחתם ו"שוחרר" אתר מורשת נוסף רוויזיוניסטי-ימני, מנטל ההשכחה, הטשטוש וההדחקה אל שולי שוליים, בזיכרון הקיבוצי-לאומי, שכפה מחנה השמאל.
במאמרו המצוין והמרתק של פרופ' חנן חבר "שירת המנהיג ומנהיגות השירה", הדן בדומה ובשונה בין שירת זאב ז'בוטינסקי לשירת אורי צבי גרינברג, הנכלל בקובץ "איש בסער; מסות ומחקרים על זאב ז’בוטינסקי"; עורכים: אבי בראלי, פנחס גינוסר. שדה בוקר: מכון בן-גוריון לחקר ישראל, תשסד, כותב פרופ' חנן חבר דברים, בזו הלשון:
"שימוש דומה ומתוחכם עוד יותר בדם עשה ז'בוטינסקי בשירו "כולה שלי", שנכתב ב-1938. השיר הזה הוא למעשה נוסח מחודש של "שיר בית"ר לתרצ"ז" שנכתב שנה קודם לכן, על קברו של הצעיר פלושנצקי. הבית"רי פלושניצקי התאבד בפולין אחרי שההנהלה הציונית שללה מבית"ר את זכות העלייה כארגון חלוצי מוכר. השיר מעמת בין הימין הלאומי ובין השמאל הסוציאליסטי תוך כדי שימוש בצבעי דגליהם:
זהֶ הָרִיב - לֹא נִגמַר הוּא עֲדַיִן
בֵּין אָדֹם לְלָבָן-וְתָכֹל:
עוֹד שַלֵּם נְשַלֵּם לְךָ, קַיִן -
אֶת נִשְמְוֹת צְעִירֶיךָ נִטּוֹל!
זוהי מלחמת חרמה בין אחים. הנוקמים בקין הם צאצאיו של הבל אחיו. הם יעבירו לצִדם את צאצאיו של קין. הצבע האדום בשיר נושא אתו משמעות כפולה - של הדגל הסוציאליסטי ושל שפיכות הדמים, כמו זו של קין. השיר מצביע בסיומו על השלב האוטופי שבו תעבור השליטה לידי אנשי הלבן-תכול:
כִּי אֲ נַ חְ נ וּ שָׂדֶיךָ נָטַענוּ -
בַּגָּלוּת, מֵעַכּוֹ, עַל גַּרדֹּם.
אֱלֹהִים, לַשִּלטוֹן בְּחַרתָּנוּ
עַּל לָבָן-וְתָכֹל - וַאָדֹם.
ה'אדום' מתחרז עם 'גרדום', וכך ז'בוטינסקי יוצר קישור סמנטי שלפיו העלייה לגרדום, פירושה הקזת דם - האדום. אבל מחיבור סיבתי זה שמייצרים צלילי החרוז נובע גם יחס אחר של שליטת הדם האדום באדום הסוציאליסטי: אלוהים בחר אותנו לשלטון בזכות הדם,אבל בחירה זו מאפשרת לנו לשלוט ולהכיל גם את האדום הסוציאליסטי.
לכאורה גם בשאלת ההטפה למרד דומה שירתו של ז'בוטינסקי לשירת אצ"ג, אבל לאמתו של דבר הדמיון הזה מסתיר מאחוריו עימות נוקב. בעניין זה טען ישראל אלדד כי הניגוד ביניהם הוא בין שירה נשגבה ובין תביעה למרד מיָדי וקונקרטי. הניגוד הזה בין ז'בוטינסקי ובין גרינברג בשירתם יורד לשורשי הניגוד שבין הימין הרדיקלי, הפשיסטי, שגרינברג יונק ממנו את עולם הדימויים והסמלים המזינים את שירתו, ובין הימין הלאומי של ז'בוטינסקי, שמקיים זיקה עם האוטונומיה האזרחית של האינדיבידואל ורואה בלאום מסגרת חיונית ומחייבת, אבל אין היא טוטלית בעיניו. עולם הספרות שעליו הוא מתרפק ועל חשיבותו הוא חוזר ומעיד הוא עולם בורגני קלסי ומערבי, מחויב לרשימת ספרי מופת".
ברשימתנו הבאה ניגע, בקצה קצהו של מכחול בפרשת רצח ד"ר שאול ארלוזורוב ז"ל, ראש המחלקה המדינית של ההסתדרות ובאלותיהם של חברי פלוגות "הפועל", ששימשו לצורך הכאת מתנגדים פוליטיים שלהם, דוגמת אנשי חרות, שבאו - לעתים קרובות.