הַשְׁכִינָה מָה מִשְׁכָּן שֶׁל הַשְּׁכִינָה מִשְׁכָּן מְעַט כַּךְ גָּם יִנְהַג מַנְהִיג וּבְמִשְׁכָּנוֹ בִּפְרָט מָה הַטַעַם בְּפֵרוּט הַיֶּתֶר שֶׁל מְעִיל כֻּתֹּנֶת-תַּשְבֵּץ וּמִצְנֶפֶת כִּי הֵם מַדֵּי שְׂרָד לְכָבוֹד וּלְתִפְאֶרֶת בְּמִלּוּי תַּפְקִיד הַכֹּהֵן שֶׁיֵרָאֶה אָחֶרֶת אַל יִשְׁכַּח הַמַּנְהִיג מִי אוֹתוֹ מְמַמֵּן וְשֶׁהַמִּמּוּן מְיוּעַד לָתֵת לַמַּנְהִיג לְכָהֵן כִּי הַתְּרוּמָה קֹדֶשׁ לַַּמַּטָּרָה לִשְׁמָהּ לֹא נוֹעֲדָה לָאָדָם וּלְבֵיתוֹ בְּהַגְזָמָה כַּאֲשֶׁר קִבֵּל מֹשֶׁה אֶת הַתְּרוּמָה זָכַר כִּי הַתְּרוּמָה רַק לַמִּשְׁכָּן נִתְנָה וְנִזְהַר מִלָּא תַּפְקִידוֹ בֶּאֱמוּנָה בָּאֵל בּוֹטֵחַ וְלִמְנִיעַת לַזּוּת שְׂפָתַיִם מֵהֵר לְדַוֵּחַ וְהָעוֹשֶׂה שִׁמּוּשׁ לַַהֲנָאָתוֹ בַּתְּרוּמָה מִצְוַת אֱלֹהִים שׁוֹכֵחַ עבודת הקודש במשכן עבודת הקדש במשכן ועבודת הכהנים שם, בהקרבת קרבנות לַקֹּדֶשׁ בהיקף גדול כמתואר בפרשה בעוד העם נמצא במדבר, נראית גדולה מכדי יכולת עמידת העם בקיום עבודת קודש זו במצבו בסמוך ליציאתו ממצרים, כי באותה עת לא היו קימים תנאי גידול לבהמות לשחיטה לא היה מספוא ולא סולת למנחה ולא מטעי זיתים מפני שהעם נדד במדבר ממקום למקום. על כן המצוות בתצוה נועדו בעיקר לעבודה אלוהים בבית המקדש שעתיד לקום בא"י. הדלקת נר התמיד שיהא דלוק לילה לילה מערב עד בֹּקֶר בשמן זית זך כתית כלומר מזיתים הנקטפים מראש העץ בשלים שנכתשים ולא נטחנים באבני ריחיים ובלי שמרים. מנין ילקחו כי הרי הקב"ה ממטיר לעם מָן הוא לחם השמים והשליו הוא הבשר לריומם וזה כל אשר היה להם. המסקנה היא שכאשר יגיעו בני ישראל לארץ אל הנחלה ואל המנוחה יקימו את כל האמור בתצוה.
המנוחה היא המקום ששם יבנה המקדא ויהא מונח ונח. קיום המצוות במשכן יכול להעשות רק במעשי נסים. ועוד דבר שנראה חריג בתצוה שבכל הפרשה לא נזכר שם משה, זה רמז לכך שדברי אלוהים מכוונים לא רק למשה, אחרת היה מתחיל הכתוב כמו בכל פרשה אחרת במלים:"וידבר ה' אל משה". במקום זה הפרשה מתחילה ב-ואתה תצוה ..ולאחר מכן נאמר: ואתה הקרב אליך. וממשיך ועשית בגדי קדש, ואתה תדבר, ולקחת שתי אבני שהם. כאמור זה מחזק את הפרשנות כי הכונה היא שהקב"ה לא אומר את דברים אלה אל משה בלבד אלא אָמְרַם למי שיבנה את בית המקדש הוא שלמה המלך שבשעה שהדברים נאמרים טרם בא לעולם. לפיכך לא נודע השם אליו מכוונות עשית מצוות הקורבנות. דבר אחר על אי-הזכרת שמו של משה, יען כי משה אמר לקב"ה בחטא העגל אשר לפי הפרשנות התרחש לפני פרשת תצוה: ..מחני נא מספרך אשר כתבת .(כי תשא לב/לב) הוא התורה על כן שם משה לא נזכר כאן.
דבר אחר, לא נזכר משה בתצוה כי גם בהגדה של פסח שכל כלה מספרת על יציאת מצרים שמשה היה האיש המרכזי בה לא נזכר שמו, זאת כדי לאמר שהתורה מתיחסת לעושי דבר ה' מנהיג גדול ככל שיהיה, כאל אדם בשר ודם ולא איש המקשר בין האדם להקב"ה כי האדם הוא בן חלוף, יהא הוא צדיק גמור או שרוח הקדש מרחפת עליו, אין להפוך לקדוש המקשר בין האדם לבין בורא עולם. כולל היחס אל קברי צדיקים, אין הם באים במקום הפניה הישירה של האדם לבורא עולם לכן רז"ל התקינו תפילת שמונה עשרה כתפילה אישית של אדם אל אלוהיו, אפילו בלחש . משה גדול נביאי ישראל נהג בצניעות ומיכה הנביא בהשראת משה אמר וְהַצְנֵעַ לכת עם אלוהיך . טוב לאמץ את עֲנָוַת משה ולהתרחק מְגַדְלוּת האדם כי הרי בן חלוך היום כאן ומחר איננו.
מעמד משה והכהנים במשכן הַכְּהֻנָּה יוחדה לשבט לוי, ונשאלת השאלה מה מעמד משה בַּכְּהֻנָה כי הרי הוא משבט לוי, הרי דברים מפי רבי יהושע בן קרחה: כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נמנע משה מלשמש בִּכְהֻנָּּה גדולה שנאמר: משה ואהרן בְְּכֹהֲנָיו (תהלים צט/ו). דבר אחר, בשבעת ימי המילואים הראשונים היה משה משמש במקדש (קר' במשכן) לבדו ולא ירד עוד ממעלתו, הוא כִּהֵן, אך הניח לאהרן אחיו את הַכְּהֻנָּה הגדולה. כי הרי הַכְּהֻנָּה הגדולה היא תואר שניתן לכהן המכהן במשכן או בבוא העת במקדש. לעומת זאת המלה כְּהֻנָּה בחולין כונתה ל"מִשְׂרָה" וּכְהֻנָּה בכירה כונתה למשרה בכירה, כגון מנהל בכיר ובענייני מדינה הכונה למנהיג העם. אולם בַּקֹּדֶשׁ, הַכְּהֻנָּה הגדולה נותנת לאדם מעמד של משרת בקודש ועל פיו ישק דבר.
כשמדובר בַּכְהֻנָּה בקרב צבור שומר מצוות וגם ציבור פחות שומר מצוות ואפילו כשיש בצבור אפיקורסים, המנהיג מתואר כראש ממשלה ראש הרשות המבצעת, כי תפקיד החקיקה ניתן למשה מפי הקב"ה ותפקיד השפיטה ניתן על-ידי משה במצות אלוהים לסנהדרין ו/או לדיינים היושבים בדין. כאן בפרשה תפקידי הביצוע נמסרו לכהן הגדול וליתר הכהנים שנתמנו על-ידי משה ככהנים מן המנין. בפרשת תצוה נפל הפור. אחרי שהוקם המשכן, היה צורך למנות אישיות בעלת סמכות ומרות מול עמך ישראל, לכן אמר הקב"ה: ואתה (משה) הקרב את אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו-לי אהרן, נדב,ואביהוא. אלעזר ואיתמר בני אהרן: אף על-פי שאהרן ובניו הם משבט לוי הם קבלו תפקיד ותואר של כֹּהָנִים. מכאן ואילך צאצאי אהרן ובניו ירשו את הַכְּהֻנָּה לכל הדורות "בחזרה של העמידה" הכהנים מברכים את העם בברכת אהרן הכהן הגדול. לפי רז"ל במדרש, משה הוסיף להיות הכהן הגדול בפועל ולא בתואר, אך לבושו היה לבן שלא כמו לבוש כהן גדול והכהנים.
ושוב צצה שאלה מדוע הפרשה ברובה עוסקת בבגדי הכהנים ומתארת בפרוטרוט, כל בגד ובגד יען כי "הדר אדם לבושו". ברם הקדשת פרשה כמעט שלמה לתאור בגדי הכהנים ואבני החשן, מלמדת כי גם לסמלים החיצוניים יש משמעות וחשיבות. גם לטקסים יש חשיבות וישראל מקפידים על קיומם החל מברית מילה וטקס שבע הברכות בָּחֻפָּה ונישואין, גם טקס הגיור כהלכה. וטקס החליצה וכלה באיסורים של נשואי כהן עם גרושה. דחית הממזר ונידויו. לא רקבהלכה יש דיני מָדִים, ובָּחֻלִּין מדי צבא וגלימת שופט,ועורכי דין ומדי שוטרים ועוד. לכן אל לנו לִתְמֹהַ מהכתוב על מַדֵּי הכהן הגדול והכנהנים.
זכור את אשר עשה לך עמלק עמלק מופיע כאויב האכזר ביותר לעם ישראל. מכל מעלליו נגד ישראל כאשר זנב בנחשלים בצאת ישראל ממצרים הוא נוהג כמוג לב המכה מן העורף ומתחמק מפנים אל פנים .ישראל מדרש לזכור את אשר עשה לו עמלק, לצערנו כל הפעולות של הרג חפים מפשע נעשים על-ידי מוגי לב מרושעים שנעשו גם על-ידי ערביי יהודה והשומרון ורצועת עזה. לכן הזדהותם כצאצי עמלק מבחינת מעשיהם ברצח חפים מפשע מצדיקה את טענתם כצאצאי עמלק. למרות שהקב"ה אחרי המבול נשבע ששוב לא יביא מבול, לא החלי את הכלל הזה על עמלק שמו אנשי סדום ועמורה. לכן הקב"ה צווה את ישראל לזכור את מעשיו הפחדניים והנתעבים של עמלק . הקב"ה אמר: מחה אמחה את זכר עמלק. ואף צוה על ישראל: "מחה את זכר עמלק" מעל פני האדמה.
ושאלה מהותית וחשובה עולה בעניין עמלק: היכן ישב העמלקי? בהפטרת פרשת זכור (שמואל א, טו) נזכרה "עיר עמלק" אך בהמשך פרט הכתוב: "מחוילה בואך שׁוּר אשר על פני מצרים" זה לא חלק מארץ כנען, בנתיב זה ישב עם עמלק אחד מעמי כנען-הקני לכן משבא להלחם בעמלקי הוציא מן התווי אותו מקרב עמלק כי זכר לו את החד שעשה עם בני ישראל בצאתם ממצרים בְּאָמְרוֹ לקני: "ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים". שאול את מלכותו בגלל שרחם על העמלקי במלחמתו, כי בעמלק אין פשרות.
מן ההפטרה ניתן לקשראת עמלק עם המן לקראת פורים, כי מלך העמלקים היה אגג והמן נקרא המן האגגי, ללמדך כי עמלק זה הרוע שחודר לתוכנו שיש לעקרו מן השורש ולמחות זכרו מעל פני האדמה. בתרגום לערבית של "הפרוטוקולים של זקני ציון" הידועים לשמצה, ערביי ארץ ישראל רואים את עצמם מזרע עמלק, מנמקים זאת בכך שרדפו בני ישראל בצאתם ממצרים בְּזַנְּבַם בנחשלים העיפים של בני ישראל, כי מלחמתם בישראל למניעת כיבוש הארת על-ידי ישראל התחילה אז ונמשכת. כשם שהפרוטוקולים הם "המצאה" של שונאי ישראל, כך גם הקשר של ערביי ארץ ישראל לעמלק. הדעה השולטת היא שעמלק הוא צאצ של אליפז בן עשו ואמו תמנע פילגש אליפז.
מדובר בשבט נַוָּדִים במדבריות בין ארץ יהודה למרחבי חצי האי סיני. בלעם מכנה אותם "ראשית גויים" (במדבר כד/ כ). הצווי למחה את זכר עמלק כי מדובר בבני אדם מושחתים שקיומם מושתת על רצח, ביזה והתנפלויות על שיירות ונודדים חלשים. כי הרי עם ישראל לא עשה כל רע לעם זה . כי ישראל היה עָיֵף ויגע מהעבדות ולא הוה איום על עמלק. אולם משצוה אלוהים למחות זכר עמלק התחיל בזה יהושע ברפידים.שם מאמק: "ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב" (שמות יז, יג).
בְּכֹל דּוֹר וָדוֹר וּבְכֹל עִדָּן וְעִדָּן נִמְצָא הָמָן אָפְיוֹ וּמַעֲשָׂיו אֵינָם מִשְׁתַנּים עִם הַזְמָן הוּא מוּכָן וּמְזוּמָן לְמַלֵּא יִעוּדוֹ אֵין חָשַׁשׁ וְהַפַּעַם כּאָז בִּימֵי אֲחַשְׁוֶרוֹשׁ מֶלֶך פָּרָס הַפַּעַם הָמָן אֲיָאתוּלָּה כַּרְשָׁעִים מִסְדוֹם שֶׁאִמְצוּ שִׁיטָה חֲדָשָׁה הַשְׁמָדָה בְּאָטוֹם אֲיָאתוּלָה-הָמָן לֹא לָמַד לֶקַח דְּאוֹתוֹ עִדָּן וּגְזַר דִּינוּ וְדִין עוֹזְרוֹ כְּאָז קָבַע בָּעֵת וּבַזְמָן בַּל נְפָחֵד וּבַל נֶחַת הָיוֹּ דְּבָרִים מְעוֹלָם עַמֶנוּ עָמַד בָּזֶה וְקַיָּם וְהַקַּם עָלָיו נֶעֱלַם הַמְּלָאכָה מְסָרָה הָאֵל לְדָאעַשׁ שֶׁיֵּסַלֵּק וְאָיַאתוּלָּה וְדָאעֶשׁ יַחְדָיו יִמָּחוּ כַּעֲמָלֶק עַמְךָ יִשְׂרָאֵל יַחְגּוֹג פּוּרִים עַד דְּלָא יָדַע כִּי יִשְׂרָאֵל בְּאֱמוּנָתוֹ אֶת הַרְשָׁעִים בִּלַּע