רפורמות: מתקוות ודיבורים - למעשים

את המהפך ההיסטורי הזה מסוגלים להוביל שני אנשים - ראש הממשלה, המדינאי היחיד בין הפוליטיקאים, האיש היחיד שמבין באמת בכלכלה, ומודע לעובדה כי היא היסוד לחברה בריאה ולחוסן ביטחוני, האיש שהוביל באומץ רב את הרפורמה הגדולה (גם אם הבלתי מושלמת) בשווקים הפיננסיים, שאחרי כמה עשורים של מיתונים וחוסר צמיחה בישראל הביאה חמש שנים של צמיחה גבוהה, בת 5% לשנה, תקופה שבה הוכפלה ההכנסה הממוצעת בישראל, וחסכונות הציבור יותר מהוכפלו (מ-1.2 ל-2.7 טריליון שקל, וזאת בעיצומו של משבר עולמי), תקופה שבה האבטלה ירדה דרמטית וכן שיעור העוני, וזאת בניגוד לשקרים שנכתבו בעיתונות שבתקופת נתניהו נהרסה הכלכלה ורמת החיים ירדה. נתניהו יוכל למצוא סיוע רב במשה כחלון המיועד לשר אוצר, שבעבר ביצע בנחישות ובכישרון, ומול התנגדות עזה, את הרפורמה בטלפוניה, שחסכה לישראלים מאות שקלים לחודש אחרי שהמחירים המופקעים שסחטו מהם חברות הסלולר צנחו, עקב הכנסת תחרות לסקטור הקרטליסטי הזה. אם השניים יצליחו לעבוד יחדיו, באמון ובשיתוף פעולה מלא, ולהתגבר על המכשולים העצומים שמתנגדי הרפורמה בוודאי ייצרו, יש סיכוי שהם יצליחו לבצע לפחות שלוש רפורמות מרכזיות.

רפורמה אחת צריכה להיות במערכת הפיננסית הכוללת בנקים, חברות ביטוח ובתי השקעות, הגובים מהציבור למעלה ממאה מיליארד שקל לשנה (פי שישה ממה שהחברות הסלולריות גובות אחרי הרפורמה), והשנייה בדיור שמינהל מקרקעי ישראל המושחת, וכל הקשורים אליו, הבנקים וגילדת השמאים שבה הם שולטים, הקבלנים (קרטל הבונה את הארץ ברווחים מופקעים), המונופולים של תעשיות הבנייה, וועדות התכנון המספקות לצבא גדול של פוליטיקאים, עורכי דין ומאכערים מכל סוג היודעים "להסתדר" איתן ועם ראשי ערים כאולמרט ומרעיו רווחי ענק, כל אלה שהרחיקו את הדיור מחוץ להישג ידם של הרבה מאזרחי ישראל, בייחוד מהצעירים וממעוטי ההכנסה. רפורמה שלישית חייבת להיעשות בדחיפות במערכת הבריאות שהשרה יעל גרמן, עם הרעיונות הקולקטיביסטיים שלה, כמעט שדירדרה עוד יותר כשניסתה להפוך אותה רק ל"ציבורית", בלי להתיר לרפואה פרטית להכניס תחרות למערכת כדי שתתייעל. התוכנית של גרמן הייתה גורמת לכך שכל מערכת הבריאות תנוהל בצורה קטסטרופלית כמו בתי החולים הממשלתיים (ואפילו ה"ציבוריים" כמו הדסה). גרמן דגלה במערכת ציבורית מפני שהיא האמינה באמונה טפלה שבעלות ציבורית מבטיחה שוויון, כאשר למעשה היא מבטיחה טיפול נאות רק לשכבה שלה, כלומר למחוברים בעלי הפרוטקציה, ואילו השאר, ללא תחרות והתייעלות, ימשיכו לקבל טיפול צולע - כל זאת, לתפארת השוויוניות כמובן.

אך גם בתנאים של הקונסטלציה הפוליטית המתהווה, כשהרפורמות יהיו אולי מופקדות בידי אנשים מבינים ובעלי כוונות טובות, אין כלל ביטחון שהן יצאו אל הפועל, אפילו אם האופוזיציה, הביורוקרטיה הממשלתית ופקידי ממשלה בכירים, שעתידם עם הטייקונים, יימנעו מלהכשיל אותן כדרכם. זאת על-אף שרק רפורמות כאלה יכולות לגאול את החברה הישראלית מחרפת העוני שעדיין פוקדת הרבה מדי מתושביה, ומהשיטה הנפוטיסטית המשחיתה שיצרנו כאן, שאינה מאפשרת לצעירים להתקדם ולהתפרנס בכבוד. כי הרפורמות - שהטייקונים ואלפי המחוברים אליהם, עורכי הדין, רואי החשבון, יח"צנים, אנשי תקשורת, כל אלה שהתגייסו להפיל את ראש הממשלה מפחד הרפורמות הצפויות - לא יצאו אל הפועל בלי תמיכה מסיבית בכנסת. הניסיון מלמד כי הרבה מהח"כים לא רק שאינם מסייעים לביצוע רפורמות הפוגעות באינטרסים של הטייקונים התורמים לבחירות הפנימיות שלהם, אלא מנסים להכשיל אותן. רק לאחרונה ראינו כיצד ח"כים, ופקידי ממשלה בכירים ביותר, כולל היועץ הכלכלי לראש הממשלה יוג'ין קנדל, נלחמו בחירוף נפש בוועדת הכספים נגד ההצעה לקבוע רף נמוך יותר, שרק מתחתיו תותר אחזקה צולבת על-ידי אותם בעלים של חברות ריאליות וחברות פיננסיות. זאת כדי למנוע ניגוד אינטרסים חמור שבגינו רוב האשראי בישראל זורם למחוברים (כאליעזר פישמן, 18 מיליארד, לפי ההערכות בעיתונות) שעה שהנגב והגליל מתנוונים כלכלית עקב מחנק אשראי המונע מתן אשראי אפילו נמוך לפירמות קטנות חסרות קשרים. התנגדות גלויה וסמויה של ח"כים ובכירים היא רק סימפטום לבעיה הרבה יותר עמוקה שתעמוד כמכשול לרפורמות - הקשר האמיץ מאוד בין הון-שלטון-עיתון שהצליח לסכל רפורמות כבר עשרות שנים, בבנקאות, למשל, קרוב לשלושים שנים, מאז דוח בייסקי, שנכתב לאחר מפולת מניות הבנקים שכמעט מוטטה את הכלכלה (אחת משלוש פעמים, כי על-אף המאמצים של המפקח על הבנקים, ואולי בגינם, שבשם היציבות שומר למעשה על המבנה הקרטליסטי של שוק ההון, ולא איפשר להקים בנק חדש בישראל כבר שישים שנה, אין יציבות, כי ללא תחרות וההתייעלות הבאה בעקבותיה הבנקים ימשיכו להיות בסכנת מפולת).

יש עוד מכשול גדול בדרך לניסוח הרפורמות ולביצוען. הביורוקרטיה הממשלתית הכוללת את הפקידות הגבוהה ואת מרבית הרגולטורים, שנכבשו בחלקם על-ידי בעלי ההון, או פוזלים לעבודה אצלם (כמו רוב המפקחים על הבנקים שמצאו קריירות חדשות בשכר של עשרות מיליונים אצל אלה שבעבר פיקחו עליהם, כגליה מאור שמפקחת על הנבדקים, שהפכה למנכ"לית של בנק לאומי והישגיה ידועים) לא מסייעים תמיד לביצוע נאמן של הרפורמות, ובדרך לביצוע אפילו מעוותים את כוונתן. גם באוצר יהיו בעיות. יש בו אנשים טובים רבים, אבל משימתם העיקרית היא לגייס כספים לפוליטיקאים, כמה שיותר. עקב כך האוצר עיכב לפעמים רפורמות חיוניות בטענה שהן יפחיתו את ההכנסות מהמיסים הגבוהים, כלומר יצמצמו, חס וחלילה, את החלק מההכנסה הלאומית המבוזבז במיליארדים רבים על שירותים גרועים כמו בבריאות, בחינוך ובכל פעילות אחרת של הממשלה. כדי שמעצבי הרפורמות יצליחו להעביר אותן דרך המטחנה הפוליטית, הם יזדקקו לרוח גבית מהציבור שילחץ על הפוליטיקאים לסייע, או לפחות לא להפריע, לביצוע הרפורמות. אבל דעת הציבור, לרוע מזלנו, מעוצבת בחלקה הגדול על-ידי תקשורת מוטה אידיאולוגית, שחלקה משרת בגלוי את בעליו, הטייקונים ושותפיהם. גם עיתונאים רבים משרתים את הטייקונים בגלוי, כסבר פלוצקר, מי שהיה העורך המרכסיסטי של "על המשמר" והפך בשנים האחרונות לסניגור כל כך קיצוני של הטייקונים שהוא מכחיש בעזות מצח שקיימת בכלל בישראל בעיית ריכוזיות ולא נותן לעובדות לבלבל אותו. בטלוויזיה יש את עודד שחר, המונופול על ענייני הכלכלה ב"שידור הציבורי" (שהוא לכאורה "שלך" ו"בשבילך", לא השקר היחיד המופץ על-ידי הכת הסגורה של חסידי מדינת הרווחה שהשתלטה על המיקרופון "שלנו" ועושה בו כרוחה, אגב הדרה של כל קול אחר). לא תשמע בשירות הציבורי את ההערכה שבמחיר של מאות מיליארדים רבים מדינת הרווחה אומנם איפשרה לעניים לא למות ברעב, אך המחיר שהיא גובה על השירות הזה, הבזבוזים שהיא גורמת ומבול הכסף שהיא מזרימה לידי הטייקונים דנים את מעוטי ההכנסה ואת צאצאיהם כבר דור שלישי לעוני מחפיר, ההולך, מתפשט ומעמיק, שעה שהמיסים הרבים שהיא גוזלת מהעובדים היצרניים חונקים את הצמיחה הכלכלית שהיא התקווה היחידה לעניים להשתחרר מצבת העוני ומהפטרונות של הפוליטיקאים.

כמעט בכל מדינה בעולם, סטודנטים, שעול הפרנסה עדיין אינו כבד עליהם, והחיים עדיין לא שחקו מהם לגמרי את הרצון והכוח להילחם על תיקון החברה, הם בין המובילים את הרפורמות הנדרשות. לא בישראל. גם מפני שעליהם לעבוד לפחות חלקית לפרנסתם, וגם מפני שארגוני הסטודנטים, שרובם סניפי מפלגות, התברכו בעסקונה הדומה לעסקונה המפלגתית והם משתמשים בפוליטיקה של הקנאה וה"מגיע לי" רק כדי לגייס את קהל הסטודנטים להפגין בעד עצמם, בעד סובסידיה לשכר הלימוד שלהם (אקט אנטי חברתי בעליל, כי למה שבן למשפחה שאינה יכולה לממן את הלימודים שלו באוניברסיטה חייב לסבסד סטודנטים, רובם ממשפחות מסודרות). כך אוגרים פעילי הסטודנטים בולטות המסייעת להם בדרכם אל משמני הכנסת, כמו איציק שמולי וחבריו להנהגה שמעולם לא גייסו סטודנטים למלחמה בריכוזיות הפוגעת בכל, אלא רק להגדלת הסובסידיות לסטודנט. אם הסטודנטים כך, מוריהם גרועים מהם. לבד מניסיון של האידיאולוגים השמאלנים הרבים שביניהם לנצל את המצוקה החברתית כדי להעמיק את שטיפת המוח שחלקם (כמו זאב שטרנהל ואבנר דה-שליט) עושים בפקולטות למדעי החברה למען החזרת הסוציאליזם הנפלא לארץ, על-ידי שימוש בטיעון השקרי שהרעות החולות של ישראל הן חולייו של הקפיטליזם - וזאת בארץ שכל המבנה הכלכלי שלה עוות והושחת על-ידי הסוציאליזם, ארץ המלאה במעורבות ממשלתית ביורוקרטית שחנקה מזמן את כוחות השוק - הם מעולם לא התייצבו מול השיטה המושחתת, מול הבנקאים והטייקונים. אולי מפני שהאוניברסיטה זוכה לתרומות ומענקי מחקר מבעלי ההון. בין הכלכלנים יש כאלה הנשכרים על ידם למתן עצות, ואפילו באקדמיה אין נושכים את היד המאכילה אותך אלא בעקיפין ובזהירות. אולי משום כך כמעט שלא הייתה בישראל רפורמה חשובה אחת שבאה מתוך המערכת, ובתמיכת האקדמיה והתקשורת, או עברה ללא מלחמה קשה נגד רבים מהפוליטיקאים, הטייקונים ואלפי השרתים שלהם, עושי דברם. יש עוד קשיים רבים בדרך לביצוע רפורמות, כמו החוסר בידע כלכלי מקצועי, כי כידוע האוניברסיטאות בארץ התרכזו בנושאי מאקרו ויש ידע יחסית קטן בנושאי מיקרו הנוגעים יותר לרפורמות. כל הקשיים שמנינו, ועוד, יעמדו כנראה בפני הרפורמות המתוכננות. מוטב שאלה המקווים לחוללן יתכוננו היטב.