פשעי מלחמה (1)

המאמר הוא תגובה לשיכתוב ההיסטוריה של מלחמת העצמאות על-ידי השמאל הקיצוני הפוסט-ציוני ומנהיגות ערביי ישראל, כהמשך להכחשת השואה, לדמוניזציה ולדה-לגיטימציה של ישראל. ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האו"ם החלטה לסיים את שלטון ממשלת המנדט הבריטית בארץ ישראל ולחלק את הארץ לשתי מדינות: מדינה ערבית ומדינה יהודית. המנהיגות של היישוב היהודי בארץ קיבלה את ההחלטה ואילו המנהיגות של ערביי הארץ והמדינות ערב דחו את ההחלטה והחליטו למנוע הקמת מדינה יהודית. המנהיג של ערביי הארץ המופתי אל-חוסייני הכריז שהמטרה היא "לזרוק את היהודים לים" וקרא לערביי הארץ לעזוב לזמן קצר עד שהיישוב היהודי יחוסל והם יוכלו לחזור ולקבל את רכושם של היהודים. לו קיבלה המנהיגות של ערביי הארץ את הצעת החלוקה הייתה קמה ב-מאי 1948 מדינה ערבית לצד מדינה יהודית בשטחי ארץ ישראל המנדטורית. זיכרונות ילדות על מלחמת ערביי יפו והסביבה בתחבורה היהודית בקטע דרום תל אביב עד בית דגן מיד עם קבלת ההחלטה באו"ם החלו ערביי הארץ בסיוע כנופיות שהגיעו ממדינות ערב בהתנכלויות ליישוב היהודי על-מנת לחסלו. אחת המטרות העיקריות של המאבק הערבי נגד הקמת המדינה הייתה ניתוק בין חלקי הארץ ופיצולה כדי לבודד את היישובים היהודיים אלא מאלה ולחסלם. האמצעי היה חיסול התחבורה היהודית בין חלקי הארץ.

התקפות בלתי פוסקות

המאמר עוסק במאבק על ניתוק התחבורה בין תל אביב לירושלים בין תל אביב לבית ד'גן. כנערה, אני זוכרת היטב את ההתקפות שביצעו ערביי האזור: אבו- כביר, יפו, תל א-ריש, יאזור ובית דג'ן - על התחבורה היהודית שעברה מדרום תל אביב דרך הכפר אבו-כביר לאורך הפרדסים הערביים, הכניסה לחולון (צומת חולון, כיום), הכניסה לביה"ס החקלאי "מקווה ישראל", והכפרים יאזור (אזור כיום) ובית דג'ן(בית דגן כיום). אני התחלתי בספטמבר אותה שנה את לימודי בבי"ס תיכון בתל אביב והיה עלי לנסוע במסלול זה יומיום. כל מסלול הנסיעה של התחבורה היהודית עבר בסביבה ערבית והיה חשוף להתקפות בלתי פוסקות על האוטובוסים ואמצעי התחבורה האחרים שהחלו למחרת החלטת האו"ם על החלוקה ב-29 בנובמבר 1947. ההתנכלות לתחבורה היהודית החלה בזריקת אבנים, בזריקת בקבוקי מולוטוב וביריות. זאת הייתה התקפה על אזרחים שנסעו לעבודה ותלמידים שנסעו לבתי הספר. התקפה על אזרחים נחשבת לפשע מלחמה. שבוע לאחר מכן חסמו הערבים את המעבר לתחבורה היהודית.

ניתוק קווי התחבורה

ארגון "ההגנה", שהיה אחראי, בין השאר, על קטע תחבורה זה הכשיר דרך חלופית משכונת התקווה דרך השדות ל"מקווה ישראל", כדי להימנע מלעבור באבו-כביר. כמו-כן הוקמו 2 עמדות כדי לאבטח את מעבר התחבורה בביה"ח לספירט ובביה"ח ה"יוצק" שהיו ממוקמים ליד הכניסה לחולון. בשני בתי החרושת הוצבו אנשי ההגנה כדי למנוע ניתוק קווי התחבורה ועל-מנת להגן על הנוסעים. התחבורה הגיעה לאזור בית הספר החקלאי "מקווה ישראל" ומשם המשיכה לכפר יאזור. בשל ההתקפות על התחבורה היא התנהלה בשיירות ויחידות של נוטרים ליוו את השיירות (במשטרה הבריטית הוקמה בהסכם עם מנהיגות היישוב היהודי יחידה של צעירים יהודים שהתנדבו למשטרה במסגרת חובת שירות לאומי שהייתה נהוגה ביישוב היהודי. הנוטרים הגנו על התחבורה ושמרו על היישובים היהודיים באישור הבריטים). יחידת הנוטרים מחולון הגנה על השיירות וגם גדוד פלמ"ח בפיקודו של אלי שמיר, אחיו של הסופר משה שמיר, הוצב ב"מקווה ישראל" כדי להגן על השיירות לירושלים. הכפר הערבי תל א-ריש היה ממוקם על גבעה שחלשה על מסלול התחבורה מחולון לתל אביב. הכפר קיבל תגבורת של מתנדבים מכנופיית קאוקג' מסוריה. בכפר הוקם פילבוקס ממנו צלפו מהכפר על תושבי העיר חולון ועל התחבורה. מאחר שערביי תל א-ריש צלפו כל הזמן על התחבורה מחולון לתל אביב שעברה לא רחוק מהכפר הערבי, הועברה התחבורה לתוך "מקווה ישראל". אבל, ערביי תל א-ריש המשיכו לירות גם למסלול החדש ו"ההגנה" בנתה קיר מחביות כדי להגן על הנוסעים. היריות נמשכו. האוטובוסים הובילו בבקרים תלמידי תיכון שנסעו לתל אביב ואני ביניהם. עברה עלי חוויה קשה כאשר נערה שישבה לידי נהרגה מכדור שחדר בסדק בין החביות.ירי על נוסעים בתחבורה אזרחית זהו פשע מלחמה. הבריטים שיחקו משחק כפול. מצד אחד הם היו ממונים על הסדר הציבורי ומצד שני הם שיתפו פעולה עם הערבים נגד היישוב היהודי. הערבים זכו לשיתוף פעולה עם הבריטים במאמציהם לחסל את התחבורה מתל אביב לירושלים ולדרום ולצפון. ב-20 בינואר 1948 הותקף ביה"ח לספירט וניזוק קשות מפיצוץ חבית שגולגלה ע"י הערבים. הבריטים נהגו להגיע תכופות לעמדות בשני בתי החרושת ולקחת מהצעירים היהודים את נשקם, בתואנה של האיסור על אזרחים לשאת נשק (הם היו אנשי ה"הגנה"). הבריטים דרשו מהיהודים לחסל את העמדה ומשסרבו פוצצו אותה הבריטים. אבל, אנשי ההגנה חזרו למקום. קבוצת נוטרים מחולון ליוותה את השיירות מצומת חולון דרך הכפר יאזור עד בית דג'ן. ב-22 בינואר 1948 יצאה שיירה מתל אביב וכאשר הגיעה השיירה לאזור "מקווה ישראל", הצטרפו אליהם מגיני השיירה. בדרך כלל נסעו הנוטרים בשריונית. אבל, מספר ימים לפני ה-22 בינואר לקחו הבריטים מהנוטרים את השריונית בה נסעו בראש השיירות, והנוטרים נאלצו לנסוע בטנדר פתוח. בטנדר היו אלי שמיר מהפלמ"ח, ו-6 נוטרים מתחנת חולון: דוד איבניצקי, מנחם אבטיחי, צבי זעירא, יעקב עולמי, יצחק קורדובה וזלמן רוזנבלום. את רובם הכרתי אישית. אחד מהם, צבי זעירא גר לא רחוק מביתי.

ערבים מזויינים

בכניסה ליאזור התגלה מחסום בלתי עביר שהוקם על-ידי ערביי יאזור ומיד כאשר הגיע הטנדר נפתחה עליו אש תופת ומוקש שהתפוצץ מתחת לטנדר העלה את הטנדר באש. חלק מאנשי הטנדר נפצעו פצעים אנושים והשאר נלחמו עד הכדור האחרון נגד המון ערבים מזויינים. ברגע שהלוחמים נותרו ללא כדורים הסתער עליהם ההמון ורצח אותם באכזריות. לאחר מכן, נגררו הגוויות לפרדס סמוך והערבים התעללו בגופות. הגופות נתגלו מאוחר יותר כשאיברי המין הכרותים שלהם נעוצים בפיהם. זה היה מנהג קבוע אצל הערבים.מרגע שהקרב הסתיים הנוטרים הפצועים היו במעמד של שבויי מלחמה. רצח שבויים הוא פשע מלחמה. בחולון הוקמה בהצטלבות הרחובות חנקין וז'בוטינסקי מצבת זיכרון לזכרם של השבעה והיא נקראה"כיכר השבעה". על מצבת זיכרון נחרטו שמותיהם של הנירצחים. לא רחוק ממקום הירצחם, הוקם המושב "משמר השבעה", הנקרא על שמם. ב-24 לינואר 1948 פוצץ הפלמ"ח את הכביש ליד בית החרושת ה"יוצק" וחסם את התחבורה הערבית ליפו, כפעולת תגמול על רצח הנוטרים. ב-28 לינואר הופיעו הבריטים בביה"ח ה"יוצק". הם הקיפו את שני בתיה"ח (היוצק ובית החרושת לספירט)ושוב חפשו נשק, החרימוהו ופוצצו את האגף המערבי של ביה"ח לספירט. למחרת שוב הגיעו הבריטים ועמם ערבים חמושים. הם החרימו שוב את הנשק, ניתקו את הטלפון ועזבו את המקום, בהשאירם את היהודים - אנשי ההגנה ו-15 פועלים - לחסדי הערבים. היהודים ניסו להימלט אך, הערבים השיגום, רצחו 9 מהם ולקחו אחד בשבי. מאוחר יותר בלילה נמצאו הגופות ועליהן סימני התעללות קשים. למחרת נמצאה גופה נוספת. כעבור 3 ימים הובאה מיפו גופתו של השבוי שעונה קשות ובגופו ניכרו סימני התעללות קשים. הערבים השתלטו על 2 העמדות, אבל לא לזמן רב. רצח שבויים הוא פשע מלחמה. זהו הסיפור האמיתי על הערבים ה"תמימים" שהיהודים ה"אכזריים" וה"גזעניים" גירשו אותם על לא עוול בכפם והפכום לפליטים. פרו'פ אילן פפה, הפוסט-ציוני, שהיגר לאחרונה לאנגליה, קרא ל"מעשי האכזריות" של היהודים בערבים ה"מסכנים", "טיהור אתני". זהו מאמר ראשון בסדרה.