בית המשפט העליון הכריע (4.5.15) בבקשת רשות ערעור על פסק דין מינהלי, שהכריע במחלוקת בדבר חיוב המשיבה בהיטל השבחה. הבקשה נדונה כערעור, אשר במרכזו שאלות עקרוניות הנוגעות להיקפו של כלל ההשתק השיפוטי.
במסגרת תגובה להמרצת פתיחה שהגישה הסוכנות היהודית (בעל דין שאינו צד להליך זה) טענה הוועדה המקומית מגדל העמק, כי היא בעלים של מקרקעין במגדל העמק משנת 1969. באותו הליך הגיעו הסוכנות והמשיבה להסכם פשרה, במסגרתו קיבלה המשיבה סכום מסוים, בתמורה לכך שהסוכנות תוכל לרשום עצמה כבעלים של הנכס משנת 1969. הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין בשנת 2005.
בשלב מאוחר יותר דרשה הוועדה המקומית מחברת מבני תעשיה תשלום היטל השבחה בגין תוכנית משביחה שאושרה בשנת 1990, מאחר שלדידה של הוועדה - המועד של אישור הסדר הפשרה הוא מועד המכירה של הנכס. מבני תעשיה טענה, כי הסוכנות הייתה בעלת הנכס משנת 1969 ואילך, ולכן אין לחייב אותה בהיטל השבחה וערערה עליו.
מי היו הבעלים? ועדת הערר דחתה את הערר בקובעה, כי יש להחיל על המקרה את דוקטרינת ההשתק השיפוטי. ועדת הערר סברה, כי מאחר שמבני תעשיה טענה, כי במסגרת המרצת הפתיחה היא בעלת הנכס משנת 1969, היא אינה יכולה כעת, לצורך קביעת החבות בהיטל השבחה, לטעון שלא הייתה בעלת הנכס ממועד זה.
על החלטה זו הגישה החברה ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת. בית המשפט קיבל את הערעור בקובעו, כי הסוכנות היא שהייתה בעלת הנכס משנת 1969, ואין בהסכם הפשרה שחתמה עם החברה כדי לשנות מקביעה זו. לכן דחה בית המשפט את הטענה שלפיה החברה מושתקת מלטעון שהסוכנות היא בעלת הנכס משנת 1969 נוכח טענותיה ההפוכות בהמרצת הפתיחה.
על החלטה זו הגישה הוועדה המקומית את בקשת הרשות לערער בה עסקינן. בית המשפט העליון קיבל את הערעור. הוא פסק, כי ידוע שכלל ההשתק השיפוטי חל ביחסים שבין בעלי הדין לבין המערכת השיפוטית. הוא קובע, כי בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר (שבעניינו לא נוצר מעשה בית דין) ולטעון טענה הפוכה. התכלית שעומדת בבסיס דוקטרינת ההשתק השיפוטי היא הגנה על טוהר ההליך השיפוטי ועל אמון הציבור במערכת המשפט, וכן היא באה למנוע החלטות סותרות בבתי המשפט בהליכים שונים.
מהאמור עולה שאלה, אם תנאי להחלת ההשתק השיפוטי הוא שבעל הדין זכה בהליך שבו טען טענה הפוכה מזו שטען בהליך המאוחר. המענה לשאלה זו תלוי, במידה רבה, בפרשנות הניתנת לתכליתו של כלל ההשתק השיפוטי.
בפסיקה נקבע, כי תנאי בסיס להחלת ההשתק הוא שהטענה שנטענה בהליך הראשון נתקבלה והצמיחה לטוען אותה טובת הנאה. עם זאת, בית המשפט היה מוכן לקבל חריגה מהכלל במקרים שונים בהם טענתו של בעל דין בהליך הראשון לא הובילה לזכייתו באותו ההליך. אולם, בהליך המאוחר עדיין יחול ההשתק במקרים בהם צמחה לאותו בעל דין טובת הנאה כתוצאה מטענתו הראשונה (שכעת הוא מנסה לסתור אותה).
כאשר יש טובת הנאה עוד קבע בית המשפט העליון, כי מקום בו העלה בעל דין טענה בהליך שיפוטי אחד ובהמשך צמחה לו טובת ההנאה במסגרת ההליך, אפשר להשתיקו מלטעון טענה מאוחרת שסותרת את טענתו הראשונה, אף מקום שבית המשפט לא דן בטענה הראשונה לגופה. להשקפת בית המשפט, חריג לכלל זה הוא מצב שבו יוכיח המבקש לטעון טענה הפוכה לזו שטען בהליך ראשון, כי טענתו המקורית נטענה עקב טעות תמת לב, או כתוצאה מתרמית או מהונאה. מקום שבו יוכח "יסוד נפשי" מסוג זה, לא יחול כלל ההשתק השיפוטי.
לאור האמור, בית המשפט פנה לבדוק את השאלה העומדת במרכזו של הבקשה דנא: האם במצב שבו הציג בעל דין טענה מסוימת בבית המשפט, ובסופו של ההליך הגיעו הצדדים להסכם פשרה (מבלי שבית המשפט דן בטענה זו לגופה), תיחסם דרכו של אותו בעל דין מלטעון טענה הפוכה בהליך מאוחר יותר?
בית המשפט סבור, כי במקרה בו במסגרת הסכם הפשרה התקבלה תמורה או טובת הנאה, אותו בעל דין יהיה מנוע מלטעון טענה מנוגדת בהליך מאוחר יותר, נוכח דוקטרינת ההשתק השיפוטי. בית המשפט משאיר בצריך עיון את השאלה מה קורה בהסדר פשרה בגינו לא משולמת תמורה או לא מתקבלת טובת הנאה.
לגופו של עניין קבע בית המשפט, כי למשיבה צמחה טובת הנאה כתוצאה מהסדר הפשרה. לכן היא אינה יכולה לטעון עוד טענה הפוכה לזו שטענה בהליך הראשון, והיא מושתקת מלטעון שלא הייתה בעלת הנכס בשנת 1969. לפיכך קבע בית המשפט כי דין הערעור להתקבל והמשיבה תישא בהוצאות המערערת בסכום של 15,000 שקל.