חיינו מלאים בדרישות, אידיאלים בהם אנו מאמינים ועל פיהם אנו מתכוונים לכוון את חיינו. המקום בו ניתנת לנו יד חופשית לעצב ולנהל את הדברים כרצוננו הוא הבית שלנו, הקשר הזוגי והמשפחתי, שם רק אנחנו נהיה אלה שנקבע כיצד ייראו הדברים. אך לשם כך יש צורך בעבודה מאומצת, לא מספיק רק להאמין ולדרוש, צריך גם ליישם.
פרשתנו "בחוקותי" פותחת בפסוק: "אם בחוקותי תלכו..." [ויקרא כ"ו, ג'], ולכאורה יותר נכון היה לומר - 'אם את חוקותי תלמדו' או 'אם את חוקותי תיישמו' וכו', מדוע נקטה התורה בלשון 'תלכו'?
ההליכה מסמלת את ההתנהלות המעשית בפועל, את חיי היום-יום, בבית, ברחוב, בעבודה ובכל מקום. על האדם מוטלת החובה לא רק ללמוד או ליישם את הדברים בנקודה מסוימת, אלא ללכת על פיהם, לנהל את כל אורחות חיינו לפי אותם ציוויים ורעיונות גדולים, על-פי אותם אידיאלים ואותן אמונות. בכל רגע עלינו להיות מחוברים וללכת קדימה, לשמור ולעשות. 'לא המדרש עיקר אלא המעשה' [אבות א', ט"ז], הלימודים הגדולים יהיו חסרי משמעות אם לא נגשים אותם במעשינו ובאורחות חיינו.
גם כאשר בני הזוג רוצים לעצב את ביתם ומשפחתם, להשפיע ולתקן, עליהם לדעת שלא מספיק להאמין באותן נקודות, עליהם ליישם אותן בפועל, לפעול בנחישות וברגישות להגשמתן, במערכת המשפחתית בכלל ובמערכת הזוגית בפרט. לא מספיק לדעת מה אנחנו רוצים לעשות, צריך גם לעשות. גם כאשר אחד מבני הזוג חושב לדרוש משהו מבן/בת הזוג, עליו לשמש דוגמה אישית, להראות כיצד אפשר ללכת בדרך הזו ביחד, כיצד באמת מיישמים את אותו רעיון, ומשם הדרך להשפיע ולהתקדם ביחד סלולה ובטוחה.