כ"ח באייר, ארבעים ושמונה שנים לשחרורה של ירושלים. כל עוד עם ישראל, חי ונושם, אין כוח בעולם שיוכל לנתק את הקשר בינו ובין ירושלים. נוכרים חמדו אותה, רמסו את מחמדיה, אך מעולם לא הצליחו להפריד את עם הנצח ממנה. מתנכרים, מתייוונים, סנבלטים ובוגדים, חיללו ומחללים את עפרה, ואת קודש אבניה, אך תמיד קמו ויקומו מקבים ואנשי אמונים לטהרה.
מאז כבש דוד המלך את ירושלים ב-997 לספירה, ובנו שלמה בנה בה את בית המקדש הראשון, "כי מדד הקדוש ברוך הוא את כל העיירות ולא מצא עיר שיבנה בה בית המקדש, אלא ירושלים" (ילקוט שמעוני) היא סימלה את רציפות הקשר בין עם ישראל וארץ ישראל, ואין שיעור ומידה להיותה - ראשית ותכלית.
ראשית הייתה לחייו של יצחק, לו ולזרעו אחריו עד עולם, תחת האיל שנאחז בסבך, ותכלית לאחרית הימים בהבטחת הנביאים לגאולה השלמה והאמיתית, נבואה שאין כמוה כסמל לכל אומות העולם והיא מובלטת בנבואת ישעיהו: "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט עד יצא כנגה צדקה וישועתה כלפיד יבער". אמר ר' יוחנן - "כי עתידה ירושלים להיות מטרופולין (עיר בירה) לכל הארצות". "שאי סביב עינייך וראי, כולם נקבצו באו לך, בניך מרחוק יבואו", באותה שעה של גאולה מביא הקדוש ברוך הוא את אליהו ומשיח...ונקבצים כל ישראל לפניהם ושכינה לפניהם, ונביאים מאחוריהם.
זו ירושלים שכינורות מיתריה התנגנו עם שירת הלווים, זו ירושלים שמזמוריה ליוו את עבודת הכוהנים בקודש, זו ירושלים שאליה אנו פונים בתפילה בכל יום, גם אם נהיה מעבר לשבעת אוקיינוסים, בוקר, מנחה וערבית, בתפילה ששיאה מכוונת לגאולתה ולשיבתנו ושיבת אלוקינו אליה, זו ירושלים שברגע האושר של חיינו אנו נשבעים לה בשבועה לוהטת: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי", וביום אבל מתנחמים בה "עם אבלי ציון וירושלים תנוחמו", זו ירושלים שעומדת בראש מאוויינו, וקודשה בדמם של גדולי גיבורינו שחרפו נפשם למענה כשנחלי הדם פרצו כמבוע מעורקיהם ושטפו את חומותיה ואת הרריה, מימי דוד והמקבים, והמורדים בבבלים וברומאים ועד לוחמי המחתרות וחיילי הצבא שמסרו נפשם עליה, זו ירושלים שאליה נכספו, חוזים וחולמים, משוררים ואנשי מעשה, בכל הדורות ובכל הארצות, כדי לקיים הלכה ומעשה, את הזיקה והקירבה, בגופם וברוחם אל קדושתה ואל תהילתה, זו ירושלים שאלפיים שנות גלות לא חדלנו מלהתאבל ולבכות על חורבנה, זו ירושלים שגיבורינו על חבל התלייה ועל גרדומים מסרו נפשם כשלשונם מביעה תפילה ותקווה "להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים", זוהי ירושלים שאליה העפילו יהודים שחרפו נפשם, בחציית מדבריות, בארצות של ליסטים ושודדי דרכים, אודים מוצלים מכבשני המוות, ומשאת נפש אחת להם, לעלות אליה ולהתעלות מקדושתה, זו ירושלים שעשרה חלקים של תורה בעולם, תשעה בירושלים ואחד בכל העולם שנאמר: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים"(ישעיה ב,ג).
זו ירושלים שהקשתות בענניה מזהיבות בהלל וזמירות, זו ירושלים שאין אנו מסיימים את החגיגה המציינת יציאתנו מעבדות לחרות עד שאנו משמיעים בהתרגשות את המשאלה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", זו ירושלים של געגוע למלכות בית דוד שעוד תקום ותכונן, זו ירושלים שבמלחמת ששת הימים פרצנו אליה משער האריות, ובאנו עדיה, אל העיר העתיקה ואל הכותל המערבי, ונישא קול השופר: "הר-הבית בידינו!", זו ירושלים של מטה שחברה לזו של מעלה שנאמר: "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו".
1897 שנים רבצו בין חורבנה לשחרורה, ומי ימוד את הדמעות והדם שזלגו מעיניהם וליבם של יהודים "בזכרנו את ציון", הנביא ישעיה קרא עליה "עטרת תפארת...וצניף מלוכה", כי הדר לה, "אנוכי מרביץ בפוך אבנייך וייסדתיך בספירים", והיא יפה ומאירה ומקיימת את כל שאמרו עליה וכל שקילסו ושחו בה, והנצח - זו ירושלים.