רבה, ראש ישיבת פומבדיתא במאה הרביעית לספירה, כמאה וחמישים שנה לפני חתימת התלמוד, מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא, ובדחי רבנן. לסוף יתיב ובדחי רבנן ופתח באימתא בשמעתא", (שבת ל',ב'), לפני שפתח בהוראה היה רבה משעשע את שומעיו בדברים המבדחים את הדעת. רש"י מסביר כי בכך "נפתח לבם מחמת השמחה", כפי שגם דרשו חז"ל (ברכות לא ע"א) "אין השכינה שורה מתוך עצבות". לאחר הפתיחה, כשהיו שומעי לקחו משועשעים, היה מלמד את הסוגיה באימה, ביראה תהומית. אם " לסוף יתיב", יושב, משמע כי שעה שהיה מבדח, היה עומד, או מתהלך, או משאיל ממד דרמאטי בשפת גופו לדברים שהעצים את המרומז והצניע ברמזים את מה שרק גסי הרוח אומרים אותו מפורשות לשמחת הרבים, "ובדחי רבנן", ואכן התבדחו החכמים. היה הומור בחבורה, נוצר אקלים מקדים בצוותא, הענות לצורך האנושי להתענג על היחסי בטרם תתבע החתירה אל המוחלט להשתלט, באימתא, על ההכרה. נוהגו זה של רבה, הפך לחלק מן המורשת הפדגוגית, והומלץ לדורות. מורים, מורי הלכה, דרשנים מיומנים, היו משובבים את ליבם של שומעי לקחם במילתא דבדיחותא כבמעין מתאבן פיקאנטי לסעודה אותה עמדו להקריב לשולחן. ההומור היה משול כנגינה רטורית שריככה את הנפש בשיר, והכין אותה להטמיע את הפרוזה.
מה שאמור על ההכנה ללימוד התורה, אומר הרמב"ם (הלכות יסודי תורה פרק ז') על ההכנה לקבלת הנבואה. "כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב, שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה, לפיכך בני הנביאים - לפניהם נבל, ותוף, וחליל, וכנור, והם מבקשים הנבואה".
לאווירה הנינוחה והמשוחררת הזאת, כמו נמלטו לעיתים הערות עוקצניות, או הרהורים על מהות החיים שהתירו ספקנות פילוסופית שהייתה בוודאי נזהרת מעלות על דל שפתיים בשעות השמעתא. באחת הפעמים האלה, סיפרו מן הזיכרון, "אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא, חטוף ואכול חטוף ואישתי, דעלמא דאזלינן מיניה כהילולא דמי" (עירובין נ"ד,א'). שמואל האמורא קרא לו לתלמידו רב יהודה שיננא, איש שנון, מבריק, ואמר לו מה שוודאי לא הורה מעולם בשעות האימה, כי כל יום יכול האדם חפץ החיים להיות מופתע מבואו של המוות, ואו אז, רגע לפני, יתברר לו כי העולם ממנו הוא פורש דומה להילולא, לשמחת חתנים וכלות ושושבינים שאינה נמשכת אלא שעה קלה, ועל כן, הלא מוטב כי יחטוף ויאכל וישתה וימצה מה שהשמחה המוכרחה להיגמר מציעה לו...? מותר להניח כי הדברים נאמרו בחינת מה ששפת ימינו מכנה "הפוך על הפוך", אתה, המקדש בפומבדיתא את השנינות ואת החידוד עד שאתה מוכן לעשות מה שאין מראין לו לאדם אפילו בחלומו, כלומר להתפלפל בחינת 'הולכת פיל בקופה של מחט', אתה הרציונליסט המושבע, כלום לא היית צריך להיות מאומרי "אָכ֣וֹל וְשָׁת֔וֹ כִּ֥י מָחָ֖ר נָמֽוּת" (ישעיה כ"ב,י"ג), והנה מה מאוסים הם עליך האומרים כן...!
באותה שעה נזכרו עורכי התלמוד גם בדברים דומים "אמר ליה רב לרב המנונא: בני, אם יש לך - היטב לך, שאין בשאול תענוג ואין למות התמהמה. ואם תאמר אניח לבני - חוק (כלומר לחם חוק, מזון, רכוש) בשאול מי יגיד לך (שקיבלו או לא קיבלו)? בני, האדם דומים לעשבי השדה, הללו נוצצין והללו נובלין" ועל כן, למה זה תדאג לבניך אחריך, ולמה לא תשעה לדברי רש"י שהסביר " הללו נוצצין - כלומר: כשהן גדילין גדילה פרנסתן ועושרן עמהן, ואינך צריך להידאג עליהן, והללו נובלין - מתים", או לדברי המהרש"א שאמר, "מי יגיד לך שיהא נשאר ביד בנך, דהללו אחרים נוצצין להרוויח, והללו בניו נובלין לאבד ירושתן" (שם). סביר להניח כי דברים מעין אלה לא נאמרו בפתיחה, אבל פתיחה מבודחת לא הייתה אפשרית אלא אם כן תבעו בדיחות הדעת והספקנות המבוקרת מעשרות צנועות מן הדעת חמורת הסבר ופרעו אותה מדי פעם. חרות החיוך הטוב וחירות הספקנות השנונה הבטיחו כי גם העיון המעמיק יהיה נקי מכפייה ומבורך בבחירה חופשית. כל זה על תנאי. התנאי היה שטוב לצחוק עם, צריכים להישמר מכל משמר מלצחוק על.
|