בסופה של פרשת נשא מופיעים הקורבנות אותם הביאו נשיאי ישראל לחנוכת המזבח. כל קורבן כלל מרכיבים המפורטים בשבעה פסוקים, שעליהם התורה חוזרת שוב ושוב, שתים עשרה פעמים, וכך על פני 84 פסוקים. הקורא המשועמם לא מבין את הצורך בחזרה מייגעת זו, מה שמעלה את ההשערה, כי התורה רוצה להעביר בכך מסר.
מעבר לעניין החזרה, לא ברור כיצד קרה שכל הנשיאים הביאו בדיוק את אותו קורבן. הרמב"ן עונה על שתי השאלות ואומר, כי הנשיאים סיכמו ביניהם להביא את אותו קורבן כדי להבליט את האחדות ולשלול תחרות. זו גם הסיבה, לשיטתו, לחזרה של התורה על קורבנו של כל נשיא: על-מנת שאף אחד מהם לא ייראה מכובד יותר מחברו.
חז"ל אומרים, כי קורבנות הנשיאים מהווים תיקון לכישלון קודם: "אמר רבי נתן: מה ראו הנשיאים להתנדב כאן בתחילה ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחילה? אלא, כך אמרו הנשיאים: יתנדבו ציבור מה שיתנדבו, ומה שמחסרין אנו משלימין. כיוון שראו שהשלימו ציבור את הכל, שנאמר 'והמלאכה הייתה דים', אמרו: מעתה מה לנו לעשות? הביאו את אבני השוהם והמילואים לאפוד ולחשן, לכך התנדבו כאן תחילה" (רש"י, במדבר ז', ג').
האמירה "יתנדבו ציבור מה שיתנדבו, ומה שמחסרין אנו משלימין", היא אמירה מנהיגותית שיכולה לנבוע ממניעים שונים. היא יכולה לבוא מתוך מנהיגות אחראית הדואגת שלא יחסר דבר, אבל היא יכולה גם לבוא מתוך התנשאות וחיפוש כבוד.
כאשר מתברר לנשיאים, כי הציבור הביא כבר את הכל, הם מבינים שמלכתחילה הם ביקשו להבליט את עצמם. מה שנותר להם להביא זה את אבני החושן המייצגות יחד את כל שבטי ישראל. אומנם לכל שבט ואבן צבע שונה, כפי שכל נשיא הוא מיוחד. אולם רק כאשר כל האבנים יחד הן יוצרות דבר שלם - את החושן והאחדות הרב-גונית בין כל השבטים וכל חלקי העם. המסר ברור: יש מקום לביטוי הייחודיות, כל עוד זוכרים שייחודיות זו מהווה חלק מציבור. כתיקון לטעותם מחליטים הנשיאים, בשלב הבא, להביא קורבן שווה ובכך להימנע מהבלטת הייחודיות.
זהו גם המסר שהתורה מעבירה לנו בחזרה שוב ושוב על קורבנות הנשיאים. למרות שאין שום חידוש בפירוט החוזר על עצמו, התורה נותנת לכל נשיא את מקומו - דווקא משום שכל אחד מהם ויתר על ה"אגו" להבליט את עצמו ועשה מעשה המבטא את אחדות העם.
בשולי הדברים נוסיף את המשך דבריו של הרמב"ן האומר, כי החזרה על קורבנו של כל נשיא נבעה גם משום שכל אחד מהם העניק משמעות אחרת לקורבן והיו לו כוונות אחרות בזמן הקרבתו. התורה רוצה לתת מקום לכל הכוונות כולן. משמעות הדבר היא שגם כאשר הנשיאים מבליטים את המשותף, את האחדות, אין ביטול של האישיות הייחודית שבאה לידי ביטוי בכוונה הפנימית שיש לכל אחד.