במאמרי בשבוע שעבר הצבעתי על היציאה מלבנון במאי 2000 כאחת ההחלטות האסטרטגיות הטובות ביותר שקבל
אהוד ברק. מבלי להוריד מערכה של ההחלטה וביצועה, אני רואה לעצמי חובה לגעת בכשל מוסרי, אולי בלתי נמנע, שהיה כרוך בהחלטה. כוונתי היא לכך שמדינת ישראל זנחה למעשה את בעלת בריתה הנאמנה ברצועת הביטחון, והיא "צבא דרום לבנון" (צד"ל). רצועת הביטחון הוחזקה בראש ובראשונה על-ידי צד"ל שהחזיק ביותר מ-30 מוצבים, ונמצא בלחימה מתמדת מול חיזבאללה וכל ארגוני המחבלים למיניהם שבלבנון. מדובר ב-2500 לוחמים, שיחד עם בני משפחותיהם, וגורמים נוספים, מנו למעלה מעשרת אלפים נפשות. מאז כוננה רצועת הביטחון ביוני 1985, נהרגו בין 500 ל-600 אנשי צד"ל ונפצעו קרוב ל-1500. זהו מחיר כבד מאין כמותו. מדינת ישראל התחייבה מספר פעמים לדאוג לביטחונם ושלומם ורווחתם. בהחלטת הממשלה מ-5 מרץ 2000 על יציאה מלבנון נקבע (בסעיף השלישי): "לכבד מחויבות ישראל ל-צד"ל ולגורמי הסיוע האזרחי ב-צד"ל". זה לא קרה. למה?
הסיבה העקרונית והמרכזית לכך נובעת מההחלטה לצאת מלבנון בהסכמה עם הקהילה הבינלאומית והאו"מ, במסגרת החלטת מועצת הביטחון 425 מ-1978. החלטה זאת קבעה שעל צה"ל לסגת לגבול הבינלאומי, יוקם כוח או"מי בדרום לבנון, צבא לבנון יירד לדרום וממשלת לבנון תשליט את ריבונותה המלאה על כל דרום לבנון. פירוש הדבר היה שאין יותר מקום לצד"ל, שהוא יפורק מנשקו ויהיה נתון לחסדי חיזבאללה וממשלת לבנון שהתייחסה לאנשי צד"ל כבוגדים משתפי פעולה. כלומר, אם מדינת ישראל רצתה שיציאתה מלבנון תקבל הכרה בינלאומית ותהיה לגיטימית, היא הייתה חייבת למלא אחר תנאי החלטה 425. נמחיש זאת: אם ישראל, למשל, לא הייתה יוצאת מכל שטח לבנון, או שיחידות חמושות של צד"ל היו נשארת ברצועת הביטחון, או שישראל הייתה ממשיכה לסייע ליחידות אלו - אזי האו"מ היה קובע כי ישראל לא מלאה אחר הוראות החלטה 425, ומועצת הביטחון לא הייתה נותנת את חסותה והסכמתה ליציאת ישראל מלבנון. במילים אחרות: האינטרס הישראלי המדיני-ביטחוני לקבל חותמת בינלאומית ליציאה מלבנון (על-מנת שלא תהיה לגיטימיות לבצע נגדה פעולות אלימות משטח לבנון, ולה תהיה לגיטימיות להגיב אם בכל זאת תבוצע פעולה אלימה ), גבר על המחויבות לשלומו וביטחונו של צד"ל.
ממשלת ישראל הייתה ערה לכך, ולהשלכות ולמשמעויות, מאז קבל ברק את ההחלטה בסוף מרץ 2000 לצאת מלבנון בחסות החלטת מועצת הביטחון 425. אבל, היא לא השכילה לטפל כראוי בבני בריתה הנאמנים, שכ-7000 איש מהם ברחו לשטח ישראל עם היציאה מלבנון; היא לא השקיעה משאבים ויחס על-מנת להקהות את הטראומה האיומה שנפלה על בני בריתה הנמלטים. הללו הופקרו לחסדי אנשי משרד האוצר שלנו. במקום לקבל טיפול שיקומי של " 5 כוכבים" הם קיבלו טיפול של קמצנות,השפלה ובזיון. עד היום "חוגג" חיזבאללה על היחס המחפיר שלנו כלפי צד"ל.
ומה מדהים? שגם כלפי אוכלוסייה אחרת לגמרי, שנעתקה מבתיה בנסיבות שונות לגמרי, וחוותה טראומה, לא השכילה המדינה לפעול לשיקומה בצורה יעילה ומתוכננת. כוונתי למפוני גוש-קטיף, 5 שנים אחרי היציאה מלבנון. מה צופן לו העתיד במקרים דומים אפשריים? אלוהים ישמור!