כנראה אנשים יצפו ממני לומר דברים אחרים, אבל אני לא יכולה שלא לומר את שעל לבי. אני אם לשתי בנות מתבגרות. תאמינו לי, בית-ספר לא צריך להיות זירה, לא להתפקרות ולא לחושפנות, כי היום מה שאנחנו מגדירים כמכנס קצר הופך להיות קצרצר, ולעיתים אתה נכנס למקום בבית-הספר, ותאמינו לי שזה המחזה שנחשפתי אליו: ילדות צעירות מאוד-מאוד, עם מכנסיים קצרים מאוד-מאוד-מאוד, וחולצות בית-הספר גזורות עמוק-עמוק. אם מישהו יבוא ויגיד לי שזה בגלל הנוחות - אני לא קונה את זה.
בבית-הספר של הילדה שלי בעין-חרוד, יודעים התלמידים והתלמידות שאם הם מגיעים עם מכנסיים שקצרים יותר מאיפה שמסתיימת האמה, הם לא יכולים להיכנס לכיתה. ההורים נדרשים לבוא ולקחת אותם הביתה.
בתוך הוויכוח הזה יש דבר מאיר עיניים, וזה השיח המגדרי הפמיניסטי השוויוני. אם בכל הסיפור הזה יש נקודת-אור אחת, זה שאני שומעת את הבנות שלי, ששתיהן במועצת התלמידים, אומרות לי: מה השוני ואיפה השוויון ולמה אנחנו אוביקט מיני. אז נכון, צריך להיות קוד לבוש אחד, אחיד לכולם. אם אנחנו מדברים על ברמודה - ברמודות לבנים ולבנות ביחד. קצרים - לא צריכים להיות, לא של נשים, לא של גברים, ובטח לא של ילדות, שאחר כך המאבק ביניהן - מי אטרקטיבית יותר או מי יכולה להביא את ההופעה שתפיל לרצפה את שאר החברות. וזה מתחיל כבר מכיתה ז'.
אז חברים, בואו לא ניסחף, נודה על הוויכוח ועל ה-say הפמיניסטי של ילדים ותלמידים בבתי-הספר שלנו - ראוי להערכה גדולה; אבל בואו לא נהפוך את בית-הספר לחוף הים. חוף הים - יודעים מה קוד הלבוש שם. בבית-הספר צריך להיות קוד לבוש אחר.