בוגי יעלון נוזף באמ"ן

באזכרה השנתית לחללי קהילת המודיעין דיבר בוגי יעלון דברים קשים לעבר אנשי קהילת המודיעין. לדבריו, "צה"ל והמדינה שילמו בעבר מחיר יקר על יהירותם ...". כדי לא לחזור על טעויות העבר הוא דרש מהקצונה הנוכחית של קהילת המודיעין: "אומץ לגלות את דעתכם, גם אם היא אינה נוחה לממונים עליכם". בוגי יעלון נזף בקצונת-המודיעין הבכירה של טרם מלחמה שהייתה בשנת 1973 שבויה באני ואפסי עוד, ונתנו גיבוי לתחושת האני ואפסי המדינית. לכן הוא פנה לקצינים של היום "לדעת להטיל ספק, לנסות לשכנע פעם ועוד פעם ולאתגר את הממונים עליכם". אני חושש, שבוגי יעלון כשר הביטחון ובנימין נתניהו כראש הממשלה ינזפו קשות בקצין קהילת המודיעין, שינסה לאתגר את הממונים עליו בתהייה ובשאלה, האם מוסר וכיבוש יכולים לדור בכפיפה אחת. בוגי וביבי ישלחו בבושת פנים את "החנון" את "היפיוף" שסבור, כי מציאות של כיבוש כובשת גם את ערכי המוסר והופכת אותם לפגרים מתים. אני מאוד חושש, האם באווירה הקיימת בסביבתו של שר הביטחון ינסה קצין בקהילת המודיעין להרהר בקול בישיבת עבודה וגם ינסה לערער בפני הממונים עליו על התפיסה, שניתן להצליח במלחמה נגד אוכלוסייה אזרחית תחת כיבוש. האם ייתכן שרק ינסה לאתגר את הממונים עליו לבחון פעם נוספת את מטבע הלשון השגור, "שצה"ל הוא הצבא הכי מוסרי "לאור העובדות המתרחשות בשטח בו חיילים מתמודדים עם אוכלוסייה אזרחית.. באותו מעמד של האזכרה השנתית לחללי קהילת המודיעין חזר ושנה בוגי יעלון על פנייתו לקצונה הנוכחית "עליכם לדעת לחשוב מחוץ לקופסה...ולאזור אומץ ולומר דברים, גם אם אינם נוחים לממונים עליכם, למנוע עריצות מחשבתית...". האם יש סיכוי שידונו ביסודיות בגישה של קצין מודיעין, שיביע חשש לנזק המצטבר במערכות יחסים בין עמים, כשצבא ממלא הוראה מדינית להרוס כפר בנגב, בו חיים אזרחים בצו המושל הצבאי משנת 1956. באותו זמן בשיפוליו המזרחיים של הר שומרון הורסים כפר פלשתיני ובשני המקרים הכפרים מיועדים להקמת שני ישובים יהודים. אני בספק, האם אפשרי, שאיש בקהילת המודיעין יעמיד בפני הממונים עליו את מידת הנזק המצטברת בהכרזה של שר בכיר בממשלת ישראל, העונה לשם נפתלי בנט, המתבטא "הסכסוך הישראלי-פלשתיני לא מעניין את הסבתא של אף אחד בעולם" ומוסיף, "שמדינה פלשתינית לא תקום, ואין על מה לדבר". אני בספק, האם אפשרי להעביר מסר מקהילת המודיעין, מה עלול להתרחש פה כשמיליוני אנשים חיים בחוסר תקווה למימוש מאוויים לאומיים. מה קורה למאות אלפי צעירים שגדלים, כשהם בעבור השלטון בישראל מהווים רק רסיס בישבן. רסיסמעיק בעת חילופי העונות כואב מעט בימי קרה, אבל אפשר לסבול אותו, אפשר לסבול את הרסיס הפלשתיני בישבן הישראלי.