איגרת בבני ברק של אותם זמנים בבני ברק של אותם זמנים, היה בית הספר של ה"מזרחי" משותף לבנים ולבנות. למדנו בכיתות נפרדות, אבל החצר הייתה משותפת, ההפסקות חופפות, ובפעילויות של הקרן הקיימת למדה צוותא מעורבת לאהוב את ארץ ישראל, את נופיה השוממים העתיקים, ואת יערותיה הצעירים המוריקים, ואת שיריה הישנים על הירדן ומימיו הזכים, ואת החדשים על טל מלמטה ולבנה מעל. שמחת החיים שהייתה לאקלימו של בית הספר הייתה שמחה מהולה בציפיות תמימות ובמתחים מסקרנים.
בני כיתה אחת הכירו את בנות הכיתה המקבילה ובנות אותה כיתה ידעו לספר מי הייתה לחמדת חלומות אחד מבני כיתת הנערים, הכל כיד הדמיון שטעם טעימות מעט מן הקדירה ושבע ממה שהטעים את עצמו. היו מורים ומורות שהורו אותם מקצועות בשני האגפים, כגון אותה מורה מחליפה לאנגלית שהופיעה יום אחד בכיתתנו והחליטה ללמד אותנו מתוך ספר שלא היה מצוי אלא בידי הבנות. בתושייה מוקדמת ידעה לשאול מן הבנות את הספרים שלהן וחילקה אותם עוד בטרם החלה ללמד, ספר בת אחת לשני בנים שהיו שותפים לספסל.
תחילה מלאה הכיתה פיזור דעת עסקני גדול. אף על-פי שהתביישתי להביט, ראיתי בעיניי המושפלות לתוך דפי האנגלית כי בספסלים כולם הופכים בני כיתתי את הספר ומעלעלים בין דפיו וסוקרים את כריכותיו לחפש ספרה של מי נפל בחלקו של מי וידעתי שהכל עסוקים לתהות אם משמים זיווגו להם ספרה של זו, או אם השמים טעו זאת הפעם ונתנו ביד נער ספר של נערה שאי-אפשר היה שהייתה יעודה או שעל-פי הסודות הגלויים הייתה יעודה למישהו אחר. באתי בלא אומר ובלא לשון מעולם אחר,אבל לא היה לי ספק כלל במה שעיניי המושפלות גונבות לראות.
יעקב, שכני לספסל, שחסך מעצמו מאז ומתמיד את המאמץ של לימוד שפה זרה, תחב את ידיו פעם או פעמיים לחפש שם בעלת הספר שלנו, ולאחר שכשל, ישב, בוהה במורה, מטה גופו קדם ואחור כאיש המתפלל בישיבה, וכובש איזה זמזום של שבר ניגון מושתק שלא חדל לחזור על עצמו, ואיש מלבדי לא שמע אותו. לא היינו חברים קרובים. הוא קרא לי בצהלה "עולה, עולה", והיה מגחך אל מולי כשהייתי אומר דבר מפני שהעברית שחסרה לי עשתה אותי שוטה בעיניו. הוא היה בנו של העגלון אברמוב הנודע בכל העיר שאמרו עליו כי הביא עימו מפרס גם את סוסו הכחוש וגם את העגלה שגלגליה, שלא כגלגלי כל העולם כולו, היו צמיגים. יעקב היה עוזר כנגד אביו השכם בבוקר לפני הלימודים ובערב אחרי שתמו, ופעמים, היה מנהג כבר לבדו את העגלה ומפליא להמריץ את סוסו במיני קולות זירוז שרק הסוס שלא הניחו לו להתעייף כלל היה מבין מעצמו.
בטרם נצא להפסקה אמרה המורה כי הנימוס הטוב מחייב כי כל צמד שקיבל ספר יכניס בו פתק של תודה לאותה בת עלומה שהואילה בטובה להשאיל אותו, "בלי שם חלילה, לא של הנמען ולא של המוען, אבל בטוב טעם", אמרה. מישהו שאל מפוחד "באנגלית?". היא הרגיעה, "בפעם הבאה, בינתיים גם עברית תספיק".
יעקב בעל החושים המאומנים והמנוסים כבר, הרגיש במבוכתי. בהפסקה משך אותי אל פינה ואמר, "יש בעיה עולה עולה. צריך לכתוב. בעברית". הבינותי. "תכתוב אתה. גם בשמי".- "אני? מה פתאום אני. אני למדתי בספר?אתה ראית? לא ראית. אתה קיבלת. אתה כותב"! הוא גיחך ואני נבוכותי."לא יודע מספיק עברית עדיין בשביל נימוס ובשביל תודה לבנות. לא יכול".- "אין בעיה עולה עולה", אמר כפוסק רחב דעת, "אני יודע גם עברית וגם נימוסים לבנות. אני אכתוב, אתה תעתיק. לא חותמים אבל לפחות הכתב צריך להיות של מי שאומר תודה, אחרת הכל מזויף. אסור לזייף בבית הספר. מבטח לחא בבית ספר "מזרחי". לא ידעתי מה זה לזייף אבל הבינותי כי זאת מילה שיש בה מטען של אזהרה חמורה ונעניתי.
כשהשיעור נתחדש, טרח יעקב לכתוב על נייר באותיות גדולות דברי תודתי. התבוננתי מדי פעם לראות את הדף אותו הסתיר מעיניה של המורה, וסימנתי לו, בדאגה, בשתי ידי, כי עליו לצמצם, כי הכתוב חורג ממה שאמירת תודה מבקשת, אבל הוא סימן לי בידו הפנויה כי הכל כשורה, והעביר לי את הכתב העשוי. מרוב פחד מפני האזהרה ההיא המודגשת, פיניתי עצמי בסתר מן הלימוד, והחילותי מעתיק בהקפדה יתרה את השורות של דברי התודה שכתב לי יעקב.
לא הבינותי לא מילה ולא חצי מילה ממה שאני כותב, אבל הייתה בי מחויבות גדולה להוציא מתחת ידי גלויית תודה אצילית, כתובה כתיבה תמה, סדורה יפה שורה שורה, ואף הוספתי במקום חתימה ציור של שני פרחי צבעונים אירופיים, אחד כנגד תודתו של יעקב ואחד כנגד תודתי שלי. " עולה עולה, צייר", לחש לי יעקב בהתפעלות שלא יכולתי להחמיץ את הלעג שנכרך בה. הוא כיווץ את שפתיו עד שהבינותי כי הוא רומז לי שעלי לנשק את מכתב התודה בטרם ניתן אותו בספר שייצא לדרך, וכשאספו את הספרים, טפח לי טפיחה של כף יד איתנה מתחת לשולחן על ירחי ואמר "אתה גבר עולה עולה, אחרי בר מצווה וכבר גבר גבר" ונעלם בצחוק גדול לתוך החצר.
שבנו ללימודים. מחנך הכיתה, המורה אנגלמאייר האימתני, איש כבד בשר, לחייו ספק מגולחות ספק לא וזקנקן שהיה בעיניי שאול מדיוקנו של רישליה על סנטרו, כיפה שחורה גדולה על שערו הפרוע תמיד, ניהל שיעור במשנה בו ישבתי כמי שנקלע שלא בטובתו לסמטה עויינת זרה. היה לי רושם כי מדי כמה מילים הוא מישיר מבט אליי יודע שאיני מבין ולא כלום ומייסר אותי על עווני בשתי עיניים משפדות שהכאיבו לי כאילו ננעץ הברזל הלוהט בבשרי. לפתע בלא נקישה, נפתחה הדלת, והמורה שאליק,מחנכת כיתת הבנות ואחראית על פעילויות הקרן הקיימת אותה הערצתי בסתר לבי, נכנסה והטילה על השולחן של אנגל מאייר ספר, שלפה מתוכו מכתב ואמרה לו כמצווה ציווי שאי-אפשר לעמוד בפניו, "קרא, הרב אנגלמאייר, מה שאחד מתלמידיך החסודים כותב"! הכיתה כולה נעצה עיניה במורים השניים שנראו כשני תליינים, אחת עומדת, השני יושב וקוראים כתב הרשעה נוראה בו מוכרח היה גם להיות מוצפן גזר הדין. "מי הנבל" הרעים אנגלמאייר בקולו. השתיקה הייתה דבוקה גדולה של התגוננות עצמית. לא היה לי מושג מה עוול נורא נמצא בה באותה גלויה שטילטלה את שאחליק באמצע השיעור מאגף הבנות אלינו והלהיטה את זעמו של אנגלמאייר עד חורמה. אבל האשמה כשהיא זוחלת, זוחלת אל כל אדם בין היא מוצאת אותו חייב בין היא מוצאת אותו זכאי. קודם כל היא שם ומחפשת לה מקום ללין. הייתי אשם אפילו בלי דעת על מה.
פתאום ידעתי. אגלמאייר קרא בשמי בקול והוסיף "גש הנה"! עליתי ברחימו אל שולחנו. הוא פרש את האיגרת שכתבתי לעיניי על השולחן ואמר, "זה כתב היד שלך"? הוקל לי. אם אפשר היה לחשוד בעולה חדש כמותי שהוא ביקש מחברו לכתוב תחתיו, הנה לא, במו ידיי, אחרי זמן מועט בארץ, כתבתי, במו ידיי, עברית כתיבה תמה." כן מורי" עניתי, גא ביטחון ששמעתי באוזניי עולה מתשובתי הקצרה. "זה מכתב תודה"? שאל האשים אנגלמאייר. "כן מורי", השיבותי. " אתה יודע מה שכתבת"? לא היה לי מושג. אבל כדי להרשימו עד כמה התקדמתי בלימוד השפה אמרתי שוב, "בכן, מורי" ובאותה שנייה נחתה על פניי סטירת לחי שצלצולה עוד מהדהד באוזניי שישים וחמש שנה מאוחר יותר וכמעט מעדתי ליפול עד שבקושי מצאתי כוח לעמוד. המורה שאליק התבוננה בי בחמלה מבזה וסיננה בין שיניה, "האמנתי בך שאתה לומד מהר, אבל כל כך מהר לא שיערתי"... היא יצאה. אנגלמאייר אמר מה שהוא אומר תמיד "לפתוח ספרים". אני שבתי למקומי, מדדה אל שולחני שם ישב יעקב, וכשהתיישבתי טפח כמעודד בכפו הגולה על ירכי ואמר "גבר גבר עולה עולה, איך סידרת אותם...", החזיר את ידו לפיו והסתיר צחוק שנמשך כמעט מלחי אל לחי, הרים עיניו והביט נוצח וגא סביב סביב כמבקש ללקוט את ההערצה המגיעה לו.
מעולם לא סטר לי מורה על לחיי. מעולם כל כך לא ידעתי על מה ענשו אותי בהשפלה גדולה כל כך קובל כל הכיתה ולעיניה של המורה שאליק שהערצתי. נקלעתי לארץ לא לי, לחבורה של נערים שחידדו אל מולי איבה, לעיני מורים שלא רק בגדו בי, התירו את דמי אלא שפכו אותו. לא חזרתי למוסד. הלכתי אלח אימא שהיה לה חדר בראש רחוב רבי עקיבא שם ישבה ותפרה לפרנסתה יומם ולילה, וישבתי שם מולה לעיניה ואמרתי כי איני חש בטוב ובאתי לנוח אצלה בטרם אשוב למוסד. היא ידעה שאירע דבר, אבל לא שאלה ולא חקרה אלא התבוננה מדי פעם מזוויות עיניה לראות אם נרגעתי ואם השעה כשרה לפתיחת שער של שיחה. פתאום הקישו בדלת. אימא פתחה. בדלת עמד המורה שאליק. בהלה אחזה בי. באו לקחת אותי.
שאליק הציגה עצמה שאלה אם היא יכולה להחליף מילים אחדות עם אימא. אימא הציעה לה כוס תה או קפה, איני זוכר, ושאליק אמרה לאימא בגרמנית טובה, "גברת מאייר, אירע דבר בבית הספר היום ובאתי להתנצל. תחילה לא עלה הדבר על דעתי. להפך. אם לבוא - חשבתי לבוא כדי לגעור ולהזהיר. אבל משהו לא התאים." היא סיפרה את המעשה הפעוט בהשאלת הספרים ואמרה, " בת אחת באה אליי ודמעות בעיניה והראתה לי את המכתב שקיבלה. כל הבנות קיבלו פתקאות נאות ומשמחות לב שהודו להן בקצרה ואילו היא קיבלה מגילה ארוכה שהפחידה אותה פחד של ממש. גברת מאייר, לא הייתה מילה גסה בלקסיקון המילים הגסות של ארץ ישראל המקבצת את כל הגסויות מל לשונות העולם אל תוכה, לא היה משפט נבזי שאין להעלות על הדעת שלא היה כתוב, ועל הכל קושט הכל בצמד טוליפות רומנטיות כאילו כל הסחי והמיאוס הזה איננו אלא הצהרת אהבה. נורא.
הרב אנגלמאייר כמעט הרג, אני בושה להודות, את בנך בסטירה שאי-אפשר היה לחסוך אותה כשבנך התגאה בעובדה כי הוא המחבר והוא הכותב בכתיבה הקרובה לאמנותית את כתב האשפה המזוהמת הזאת. אבל משהו לא התאים. כבר אמרתי. לא יכולתי להירגע. נעשה לי ברור יותר ויותר כי לא ייתכן שהנער הזה שלך ידע מה הוא עושה. בירור שערכתי הבהיר את הכל. מצאתי את המחבר. הוא צחק לתוך פני. התייהר בחוכמתו ובתחבולה היפה לה. שמע אותי, לא התרשם, הלך כאילו לא עשה אלא מה שמגיע לו למי שפולש מארץ רחוקה לארץ ישראל שלנו. הוא אוהב את בנך. אוהב אותו כמי שאפשר לקרא לו, 'עולה עולה' בלי להסתכן. כך מאכלס הקדוש ברוך הוא את עולמו. בכל מקום. גם פה. אני מתנצלת." אימא שתקה. בחשה בדממה את התה שלה שכבר מתק מזמן ואמרה, "ואנגלמאייר, הרב אנגלמאייר...?," - " דיברתי איתו", אמרה שאליק, "הוא מבין.
מיהרתי אני לבוא ולעשות את המוטל באורח דחוף כל כך עלי". אימא קמה ממקומה. "תודה גברת שאליק. אני מעריכה את זאת הערכה עמוקה. בני יתגבר. ואת יודעת מה, בואי בעוד שנה שנתיים, שלש, עשר, הוא גם אז לא יבין מילה ממה שהוא כתב היום...". - "אולי, אבל אני אבוא. מכל מקום אבוא" אמרה שאלחיק ויצאה ללכת, ואימא שבה למכונת התפירה שלה ואני למושבי מולה.
שנים הרבה נשארנו קרובים מורתי שאליק ואני, עד זקנה, עד שהלכה לבית עולמה וכתבתי עליה שיר "הלכה מורתי לבית עולמה". מעולם לא לימדה אותי אפילו שורה אחת, לבד מאותה שורת ביקור קצר בחדרה הקטן של אימא בכניסה לבני ברק של אותם ימים.