מישהו שאל אותי מדוע אני מרבה לקרוא ספרים אם השתוקקתי בנעורי להיות שחקן כדור-סל. הספרים נערמים כמו כרטיסי ביקור על השולחנות בבית, מפוזרים על הספה וסביב למיטה. לא את כולם קראתי, כמובן. חלקם התיישנו כמו חברים טובים שהיו לי, ביניהם, המינגווי שתמיד רצה להסתכן מעל לרמה שלי, קפקא שהיה שתקן כפייתי והתגובות המתומצתות שלו היו תרכיז שעליו בניתי במשך השנים בית חרושת גדול שצרך מים כבדים שזרמו בצנרת קלילה של 'בלשים' לתמהיל הוגן, לא תוסס מדי. את הפעמון של סילביה רבים מנסים להסיר מעל ראשיהם אבל לשבור אותו אי-אפשר. בתוכו, למרבה הצער, נוצר וואקום. אני משתמש בו לצלילה לעומק הדברים והוא מכיל את האוויר עם החמצן החיוני לשריפה טובה. החוויה של קריאת ספר טוב היא כמו קליעה מוצלחת לסל, אם אתם מבינים את הכוונה...
בנעורי הייתי נמוך-קומה והיה לי רושם שאני מעורר פרצי צחוק מאחורי הגב כשאני חוצה רחוב הומה. כאילו ואפילו המכוניות צופרות לי. פעם מישהו אמר לי, אל תדאג אתה בעצם גמד-ענק ולכן שום קרקס לא מעוניין בך. העורף תמיד בער לי והייתי מאז בעמדת כוננות, כמו מחבט כיבוי אש אבל בלי האבק שמצטבר ככל שהזמן זורם. עוד מישהו גבוה אמר לי, תתחיל לשחק כדורסל ותתרומם. התחלתי ללכת לאימונים של קבוצת הפועל חיפה שהתקיימו על מגרש בית הספר שלנו, תיכון חדש, שהיה קרוי בשפת הרחוב 'היי-סקול'. ישבתי בסבלנות על המדרגות והתבוננתי באבו-ראשיד מגיע למקום, מסיר את מדי הצבא שלו ומתחיל להתרוצץ כמו גמד גאה בין שחקניו. בעיני הוא היה ענק.
הייתי יושב על המדרגות ומביט בשחקנים שהיו כולם מבוגרים ממני. יום אחד אבו-ראשיד הרכיב שתי קבוצות כדי להתמודד עם תרגיל מסובך והיה חסר שחקן. 'כנס, ילד! הוא אותת לי. קפצתי למגרש. אחרי האימון הוא אמר לי, לאימון הבא תביא נעלים שלך וגופיה של 'אתא'. התחלתי להתאמן עם הנערים הגבוהים האלה. אחרי כל אימון אמר לי אבו-ראשיד, תתחיל לקפוץ גבוה כדי לקלוט כדורים כי הנערים מתאוננים שהם שולחים לך בגובה החזה. כדורי החזה שלהם עברו גבוה מעל ראשי. התחלתי לקפוץ כדי לקלוט כדורים. תקופה ארוכה התאמנתי בשתיקה נושך את השפתיים. אחרי שהאימון שלנו היה מסתיים המשיך אבו-ראשיד לתוך הערב ואימן גם את קבוצת הבוגרים. המשכתי לשבת על המדרגות ולהביט באברהם חמו מגיע כמו פלגמט לא נורמלי, מסיר את מדי המשטרה ומתחיל לחמם מנועים.
בדיוק הוא הגיע ברכבת מתל אביב. איש לא שאל אותו מה הוא עשה שם. היה לו מנהג לעלות על הרכבת אחרי העבודה ולנסוע קצת כדי לנשום אוויר. כשהגיע לתחנה המרכזית בתל אביב היה חוכך בדעתו וחוזר באותה רכבת. מבקר הכרטיסים תמיד נתן לו מכתב מקומט שהיה מיועד לאחותו בהדר-הכרמל. את המכתבים היה חמו מוסר לי בתנועת ראש קלה שהסבירה הכל. פעם הוא לקח גם אותי ברכבת בתור צידה לדרך והורה לי לשבת מולו. למה? שאלתי אותו. אתה ילד יפה, הוא אמר, ואתה קורא המון ספרים. כשבחורה יפה תשב פה אני אגיד לה שאתה אח שלי ואני מחנך אותך. היא תראה יש סיכויים טובים שיהיו לנו ילדים יפים... אולי ככה הוא הכיר בחורות במצרים. אמרתי לו, אז למה אתה לא מוסר את המכתבים האלה בעצמך? הוא לא הבין. כשאני דופק על הדלת תמיד פותחת לי בחורה צעירה ויפה ושואלת בחיוך, איפה האידיוט הזה, למה הוא לא בא בעצמו? חמו הסמיק ושאל שוב, מה, באמת? כל הדרך חזרה הוא הביט בי ושאל, מה באמת? כאילו הוא מתאמן בלקלוע לסל. יותר לא ראיתי מכתבים וחמו הפסיק לנסוע ברכבת. אני חושב שבסוף הוא התחתן אתה.
אבו-ראשיד צעק עליו בדיוק כמו שהוא היה צועק גם עלי ולרגע חשבתי ששנינו הכוכבים בקבוצה. אבל כשהוא התקרב אל חמו הראש שלו היה בערך בגובה הביצים וחמו אמר לו בשלווה, במקום לצרוח עלי למה שלא תיקח ביד את השפופרת ותדבר בטלפון בשקט? אבו-ראשיד ענה בארסיות, אני צועק כי כולם יודעים שאצלך הוא מנותק. הוא פער את פיו וכמעט בלע לו את הביצים. אדם צריך לנצל את יתרון הגובה שלו ולהפחיד גם עם השיניים.
בלי להשתמש בידיים
התייאשתי מכדורסל אחרי שאריה ברזילי, חבר ותלמיד בכיתה שלי, הגיע לשחק בהמלצתי. אריה ברזילי זה סיפור מיוחד ונפרד. כשהיה בא לבקר אותי בביתנו אימא שלי הייתה אומרת, למה כל הילדים בכיתה שלך תמיד הולכים בפיז'אמות? היא לא הצליחה להבין שכל החברים האלה, מתי שלא הגיעו לשחק אתי, היו בסך-הכל אותו אריה ברזילי שלא הפסיק לצמוח. הוא היה הולך לישון במכנסים ארוכים ולמחרת מתעורר במכנסים קצרים. בתוך זמן קצר הוא הפך לכוכב הקבוצה.
אז מה אני בעצם מנסה לומר? אחרי שאריה ברזילי הגיע אני עזבתי את האימונים. אבו-ראשיד אמר לי, לך תלמד מתמטיקה, את זה אתה מסוגל לתפוס בלי להשתמש בידיים.
אחרי איזה חודשיים של צום הגעתי לשחק עם הנערים שעזבתי במגרש של השכונה. הם היו חצופים, בטוחים בעצמם ומלעיגים. גם הם חסונים וגבוהים. כולם 'ידעו' שלא הצלחתי לתפוס את הכדורים שחלפו מעל לראשי, אבל תפסתי יפה את העלבונות. בצד ישבו הבחורות שלהם ונענעו את הרגלים בשמלות קצרות מדי. בוא נראה אותך מתנדנד על המגרש, שחקן-ספסל, הם צעקו לעברי. ספסלן – זה היה הכינוי שלי בסביבה. עליתי למגרש ואחזתי בכדור. עשיתי שני סיבובים, התרוממתי מעל כולם– וקלעתי. לרגע הייתה שתיקה של מבוכה ואז הם שלחו עוד שניים לשמור עלי ולקחת ממני את הכדור בכל מחיר. אלה הבחורים שתמיד צחקו שאני קטן ומבולבל ולא זורק לסל כי איני יכול לראותו בין הברושים ביער. שוב הסתובבתי ימינה ושמאלה בקלילות מבלי שהם וגם אני הצלחנו להבין כיצד – וקלעתי. זה נמשך ונמשך עד שהבחורות הפסיקו להזיז את הרגלים והתבוננו בי. נשמתי עמוק ואמרתי להם – תמשיכו בלעדי, חבר'ה, תמשיכו לקלוע, תמשיכו בזה. רציתי להוסיף, תחזיקו בשפופרת ותגידו לבנות להתקשר, אבל זה נשמע גס אפילו שהם לא יבינו.
אז מה רציתי לומר? כן, תקראו הרבה ספרים, אל תפסיקו, תמשיכו ותקראו תמיד. יום אחד, אולי בהיסח-דעת, תגלו כמה התרוממתם וכמה הסביבה והנוף האנושי שלה נמצא מתחת. אולי זו ההרגשה שהתנ"ך מכנה – משכמו ומעלה. תרגישו שאתם קולעים לסל כמעט בכל זריקה ואיש אינו יכול לעצור בעדכם – לא איש שאינו קורא ואינו מתאמן מדי יום. תגלו שאתם בעצם מעולם לא ישבתם על הספסל, גם כשקראתם ולמדתם. זה יעניק לכם עומק ומרחב של שלוות נפש שאיש אינו מסוגל לתאר אותה – אפילו לא בספרים. זה יעניק לכם חברים לנצח במשחק שאינו תם.
עוד דבר. באמצע משחק ליגה, כשחמו הפסיד כדור ממש כמו אידיוט, אבו-ראשיד לקח רמקול ושאג עליו, אתה מתנהג כמו אידיוט-מטומטם! חמו שרץ לחטוף את הכדור – עצר בחמת זעם, השליך אותו לעבר המאמן ופגע במחסנאי ליד שולחן המזכירות. השופטים שרקו בבוז. מה אתה רוצה שאני אעשה? צעק חמו מהמגרש. האורות בקצה הגג סנוורו אותו והוא אהיל על מצחו. תפסיק להתנהג כמו אידיוט מטומטם ותתחיל לשחק כמו אידיוט מאומן, צרח אבו ראשיד, קצף על שפתיו. זה מה שאני דורש ממך ואתה לא מבין. הם כאילו המשיכו וויכוח שהתנהל בנסיעה ברכבת מתל אביב. אני בטוח שבשביל הנוסעים, וגם גיסו הכרטיסן, זה היה סיוט. השופטים המשיכו לשרוק בקולי קולות והמשרוקיות שלהם התמלאו רוק והחלו להמטיר כמו טפטפות. מה עושה אידיוט מאומן? צעק חמו שניסה לא לאבד את שיקול הדעת המשטרתי שלו. לרגע הוא חבש את מגבעת השוטרים שלו והקהל חשב שהוא יורד מהמגרש והולך הביתה. אבל אנשים שמעו אותו לוחש, אני הולך לאזוק אותו, לאסור אותו. שישכב לילה עם הזונות במעצר, כי זה מה שהוא. אבו-ראשיד המשיך לצעוק, אידיוט מאומן קולט כדורים וזורק לסל. זה כל מה שהוא עושה, כל החיים. בגלל זה הוא אידיוט וההוראות שלי עושות אותו מאומן... אבל זה מה שאני עושה, קטע אותו חמו, מתגונן בתוך הכובע שעל ראשו. השופטים נתלו על כתפיו, מנסים לנער אותו. לא! צעק אבו ראשיד והניף את ידיו בייאוש. אידיוט מאומן עושה את זה פי שלוש או ארבע יותר - מתי תבין כבר? לקלוט כדור ולזרוק, ולזרוק, ולזרוק. עוד פעם. מי לא מבין את זה? הקונץ - זה להתמיד.