שתקתי. ראיון טלוויזיוני אחד עם אישה צעירה שצולמה בהר הזיתים בתוך שברי כיסויי מצבות מנופצות בהר הזיתים ייסרו את כליותיי על שלא הקדמתי לדבר. שבע שנים, אמרה, לא עלתה לפקוד את קבר סבתה מפני הפחד מבריונים עוינים,מחוסר יכולת לעמוד מול העזובה שטימאה בעיניה את כבוד המת. עכשיו באה וזעקה.
מה שראיתי על המרקע ראיתי פי שבע כשעליתי לפני כשנה להר ללוות ידידה קרובה למנוחתה האחרונה. היא נפטרה בבירה אירופית נודעת וציוותה על בעלה ועל בניה לטמון אותה בהר הזיתים בירושלים. העלייה להר הייתה קשה עד למאוד, לכל אדם, לאדם כמותי שנפגע בתאונה והוא סמוך על מקל הליכה - כמעט בלתי אפשרית. החשיתי.
הבעל האבל, איש בא בימים הרתוק לכיסא גלגלים, נישא ביד ארבעה גברים צעירים. אין לנכה אבל נגישות לקבר יקיריו. אפילו מניחים אותו באחת החלקות במעלה ההר, עדיין צריכים לשאת את העגלה. אי-אפשר לה שתעבור בין שורות המצבות הצפופות. אי-אפשר להולך הרגל לעבור בבטחה. מצבות פעורות מביטות בו. אבני הגולל שנופצו בזדון מפוזרות מבוישות ונכלמות סביב סביב. ציונים על גבי האבנים אינם ניתנים לקריאה. אנשים שנטמנו כאן לפני שנים לא נפקדים. המת אפילו אם הוא שורד את השכחה שבלב, קיברו אינו שורד את בדידותו.
מלווים אחדים חיכו לבעל האבל שיביאו אותו לבור הפעור. הנפטרת הייתה מונחת באלונקה על גבי מצבה שכנה. לקברנים לא הייתה ברירה. הם תיקנו את הבור מתוכו. הגוויה הייתה מכוסה. באה רוח והרימה שולי הכיסוי. מלווים הסיטו כנשוכים פניהם. אי-אפשר היה להם לראות מה שראו. בני אדם אינם הולכים בהר, אבל רוחות הולכות.
לא, לא חשבתי בליבי כי בזוי המת הוא גם ביזוי השבועה של רחוקים שירושלים לא עזבה את פנים ליבם בחייהם, להיקלט בארץ ישראל מול הר-הבית שבירושלים. הם קנו את עמידתם בכל ביזוי בצער מחילות בהן נתגלגלה נשמתם עד הנה. חשבתי על החיים. חשבתי על רבבות האנשים שאינם חזקים דיים לבוא להר לבכות את מתיהם, לומר קדיש על יצועי מנוחתם האחרונה, על הממונים על ההר שאינם יכולים שלא לבקש יומם ולילה מחילה על שאין בידם כוח להפוך את בית העלמין היותר נחשב בעולם לבית עלמין שאפשר למצער להגיע עדיו ולעמוד בו בדומיה בה זוכרים את המתים, על שליטיה של הארץ הזאת שאינם חסים על כבודה ונותנים ביד העזובה הזאת רשות לפשוט ביפה בהרי ירושלים.