קרח יצא לקרב אידיאולוגי נגד משה והדרך שבה נבחר להנהיג את ישראל. בעובדה שעמדות הכוח המועטות רוכזו בידי משפחתו של משה, הוא ראה אות לשחיתות. על-פי חז"ל ביקש קורח צדק חברתי. בעיניו, השחיתות קיימת לא רק בעצם תפיסת עמדות ההכרעה, אלא גם בטובות ההנאה הנובעות ממנה - תרומה, מעשר בהמה וכדומה, טובות הנאה המפרנסות יפה את משפחת ה"מלוכה" ועושקות את הציבור (במדבר רבה י"ח, ד').
במחלוקת שהתגלעה בין קרח ומשה על תפקידי ההנהגה היו לקרח תומכים רבים להם, על-פי האבן עזרא, היה עניין משלהם במאבקו. עצם הטיעון על ריכוז הכוח בידי משפחה אחת, נגע גם בשאר חלקי העם כאשר ניטלה הסמכות מן הבכורים והועברה לידי הלווים בני שבטו של משה.
בתוך המולת התהיות על המבנה השלטוני והמחלוקת הגדולה באשר לאופיה של ההנהגה, הופיע אדם אחד בשם און בן פלת. און מופיע בתחילת הפרשה כמי שתומך בקורח ובמהפכה, אך בסוף הפרשה שמו אינו נזכר בין הנענשים. חז"ל מאירים את עינינו בסיפור המתרחש בשולי המחלוקת הגדולה, מאחורי הקלעים ונסתר מעין הסערה. מעשה שאין לו כוח השפעה ממשי על המהלכים. מעשה שלא עוצר את המהומה ולא את תוצאתה. אבל, המעשה הזה מייצג זווית רעיונית שלישית במחלוקת.
"אמר רב: און בן פלת אשתו הצילתו. אמרה ליה: מאי נפקא לך מינה? [מה תרוויח מן המחלוקת?] אי-מר רבה - אנת תלמידא, ואי מר רבה - אנת תלמידא [בין אם משה הרב ובין אם קרח הרב, אתה התלמיד]" (סנהדרין ק"ט, ע"ב).
חז"ל אומרים שאשתו של און הצילתו. און פרש מן המחלוקת ומקרב עדת המפגינים בשלב מוקדם. ברגע האמת הוא לא הצטרף למורדים. המניע האמיתי להיעדרותו לא הייתה תמיכה גורפת במשה. היעדרותו גם לא נבעה מאמונה חזקה בה' או מהפנמה של ערך נשגב. לכאורה, מה שעמד בבסיס ההינתקות מן המהלכים הפוליטיים היה שיקול אינטרסנטי צר. ממילא המלחמה היא בין שני אנשים, מעמדו האישי לא יתקדם ולא ישתנה. מה לו אם ישלם מיסים למשה ומה לו אם ישלם מיסים לקרח?
עמדת ה"פרווה" הזו אינה מעוררת הזדהות, ודאי לא בקרב אנשים שחושבים שמעורבות חברתית ופוליטית היא חלק מן המשחק, וכי מי שמצביע - משפיע. כשישנן שאלות הרות גורל על הפרק, רובנו מנסים להזיז את שאלת התועלת האישית, ולראות את עצמנו כיחידה מן הכלל. אנו מאמינים, כי כחלק מעדת ה' על האדם מישראל לשאת באחריות ובנטל לבחון בקפידה את ההסדר שיבטא במדויק את מלכות ה' בעולם. במצב בו העם נלחם על עתידו, הנסיגה לשאלות של טובה אישית נתפסת כחרפה.
אולם חז"ל לא סברו כך. בהמשך, הגמרא אומרת: "היינו דכתיב חכמות נשים בנתה ביתה - זו אשתו של און בן פלת; ואיוולת בידה תהרסנה - זו אשתו של קרח". חז"ל העצימו את חוכמתה של אשת און וראו בתפיסתה פתח לגאולה ולהצלה. אפשר היה לטעון שהדגש של חז"ל הוא על התוצאה שהשיגה. וכי אין לייחס לתוכן דבריה משקל של ממש, שכן, מדובר ב"טריק" שתכליתו עיקר: ההצלה ממוות.
לעניות דעתי, נראה שבדברים שהושמו בפיה של אשת און על-ידי חז"ל, מוצגת עמדה מקובלת ואפשרית, שלישית. זאת ועוד, אבקש לטעון, כי לא בכדי מגיעה עמדה זו מעזרת הנשים.
העובדה שלפי ההלכה המקורית אין לנשים הזכות לבחור ולהיבחר, מציבה את הנשים באקס-טריטוריה המאפשרת להן להציג אלטרנטיבה משמעותית. אשת און איננה חלק מן הפוליטיקה לא באופן מעשי, ולא במובן מהותי. זה מאפשר לה לאמץ לא רק עמדה ביקורתית הלועגת למשחקי המעמד, אלא גם לראות את המחיר של ההיכללות הממסדית ואת השפעתה בבית פנימה.
התוצאה הכמעט-מתבקשת מכך היא בניית תיאוריה המציבה את התא המשפחתי כיסוד כיסא ה' ובחזית המאבק לקבלת עול מלכות שמיים. התופעה השולית הזו של און וסיפורו, אולי אינה חלק מן הסיפור ההיסטורי של פרשת קרח ועדתו. היא נדמית כתמונה צדדית שנשתמרה בקצה הלא-רלוונטי של הדיון, מפני שהדיון המרכזי נערך סביב מבנה המוסדות, סביב שאלות ההנהגה הגדולות. בתפיסה המקובלת שאלות אלה מעצבות את דמותו של העם.
אולם באופן אחר, סיפור זה הוא דווקא סיפורו של חלק נכבד של העם שאומר את דברו בעשייה החינוכית ובקבלת עול מלכות שמיים שאינה מחוברת בהכרח למוקדי הכוח. סיפור שפעמים רבות כלל אינו מסופר. "חכמות נשים, בנתה ביתה".