סוף דבר, כל החיים על הפלנטה ארץ, לומדים, אם יש בהם דעת, אם אין. הציפור לעוף, האיל לרדוף, הארי לטרוף, הדגה לשוב אל הנחלים שהלכו לים והאדם לנוס אל החוכמה הצבורה המשמרת אותו מפני רוחות השמיים ומפולות בוץ וסלע על הארץ, ומפני עדרי המפלצות ומפני ענני היתושים ומפני אחיו. גם הצומח, הארז והאזוב, הפרח והחוח, מתאים עצמו למקום אליו נשאה הרוח את זרעיו, גם הוא לומד, ולמות - ביבשה, באוויר או במים, זה לא לדעת ללמוד, ולשרוד - זה תרגום של לזכור להלכה, ורק האדם הוא הלומד היודע לזכור למעשה, כי רק לו יש אותיות, רק לו יש מילים, רק הוא יצור הדקדוק של עבר והווה ועתיד, של 'כן' ושל 'לא', ובייחוד של 'אולי'.
הוא לא תמיד סומך על האותיות. תכופות הוא כופר בסיפור שהוא עדות. פעמים הרבה הוא מבקש מדברי הימים להניח ראיות שתישמרנה לדורות, 'ראיות' מלשון ממצאים שאפשר לראות אותם, היום ומחר, שניתן למשש אותן בידיים בהווה ובכל עתיד, שממשותן מבטיחה יותר ממה שהאות או המילה אוצרים בתוכן במופשט.
המסורת יודעת לספר כי כך שאפו אבות האומה מעצמם או על-פי ציות לכתוב מאז. סיפור יציאת מצרים שזוכר את האתמול ההוא בו לכוד כל שאנו יודעים ללמוד ולחדש בו בלא הרף, לא שכנע מלכתחילה כי הוא מספיק כדי לעגן את העבר בתוך המבנים מהם בנויה הזהות של צאצאי גיבורי הפדות הגדולה, של גיבורי המסע במדבר, נאמני מעמד הר סיני, באי ארץ ישראל, בוני המקדש.
בן פורת יוסף. הוא הפרוזה של קנאה וטינה שהיה לראשיתה של השירה האפית של יציאת מצרים. הוא הריאליה של חלומות מאיימים שמתפענחים, כאגדות מתגשמים. על-פי חז"ל הוא עלה מן הבור ולא רק כסאו של פרעה גדל ממנו במצרים, אלא כסאו גדל בכל ארצות המרחב בהן אפילו פרעה לא משל. "אמר רב יהודה, כל כסף וזהב שבעולם יוסף לקטו והביאו למצרים, שנאמר וַיְלַקֵּ֣ט יוֹסֵ֗ף אֶת-כָּל-הַכֶּ֙סֶף֙ הַנִּמְצָ֤א בְאֶֽרֶץ-מִצְרַ֙יִם֙ וּבְאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן. (בראשית מ"ז, י"ד). אין לי אלא שבארץ מצרים ושבארץ כנען, בשאר ארצות מנין - תלמוד לומר וְכָל-הָאָ֙רֶץ֙ בָּ֣אוּ מִצְרַ֔יְמָה לִשְׁבֹּ֖ר אֶל-יוֹסֵ֑ף" (שם מ"א, נ"ז). וכשעלו ישראל ממצרים העלוהו עימהם, שנאמר וַֽיְנַצְּל֖וּ אֶת-מִצְרָֽיִם (משמע 'רוקנו את מצרים', כך על-פי אונקלוס שמות י"ב, ל"ו)... והיה מונח עד צדקיה. באו כשדיים ונטלוהו מצדקיה, באו פרסיים ונטלוהו מכשדיים, באו יוונים ונטלוהו מפרסיים, באו רומיים ונטלוהו מיד יוונים, ועדיין מונח ברומי" (פסחים קי"ט, א'). הכסף והזהב ממש. לא מספיק שהסיפור לקח אותו איתו. המילים חשודות מלכתחילה כבלתי מספיקות להוכיח לדורות הבאים את שיעורו הדמיוני של העושר שהעניק יוסף למצרים. כל שפיארו בו את כלי המקדש ואת שעריו ואת המלכות, וכל שבזזו להם כל מהרסי העצמאות היהודית, לא הספיק כדי להמעיט כהוא זה את המסה האדירה של העושר, ומי שאינו מאמין ילך לרומי, ויראה אותו שם, אם לא היום, ביום שיבוא, כי מכל מקום הוא שם גם אם רומי כבר איננה.
גם המנורה עודנה שם. הכתוב שפרט עד אין די כל קניה וכל כפתוריה ונרותיה ואיפה ניצבה ואיך העלו את אורה, אינו מספיק לשאת את זכרה עכשיו שבאו אויבים לפני כמעט שלושת אלפים שנה והעלימו אותה. "אמר ר' שמעון כשהלכתי לרומי וראיתי שם את המנורה היו כל הנרות מוסטרין (נוטים) כנגד נר האמצעי" (ספרי זוטא ח'). מי מהימן יותר מרבי שמעון להעיד על עצמו שהוא בעיניו ראה את המנורה וראה את נרותיה מכוונים כנגד נר אמצעי, והיא שם המנורה, ניצבת במלא הדרה ברומי שכבר אבדה מן העולם. היא ראיה ממשית ונצחית שאכן זכה המשכן למנורה, שהיא "נעשתה מאליה לפי שהיה משה מתקשה בה, אמר לו הקדוש ברוך הוא, השלך את הככר לאור והיא נעשית מאליה" (רש"י שמות כ"ה, ל"א). לכאורה מספיקות המילים "מִקְשָׁ֞ה תֵּעָשֶׂ֤ה הַמְּנוֹרָה֙" ה נקודה תיו' צרויה להבטיח כי הפסוק 'זוכר' מה שרש"י מזכיר, ומכל מקום שהייתה מנורה, אבל רבי שמעון רואה עצמו מחויב להודיע לכל שעליהם לסמוך על מה שהוא ראה בממש ברומי ועל מה שעיניהם תראינה כשרומי המעתירה כבר לא תהיה אלפי שנים בעולם, מפני הפחד שמא אין המילים מספיקות לשכנע את העולם כולו שהן זוכרות מה עולם הראיות כבר שכח.
מה שהעיד רבי שמעון על המנורה העיד רבי אלעזר על הפרוכת. "אמר רבי אלעזר ברבי יוסי: אני ראיתיה ברומי, והיו עליה כמה טיפי דמים של פר ושעיר של יום הכפורים" (יומא נ"ז, א'). היא שם הפרוכת שנבזזה. שמורה. יום הכיפורים עצמו מונצח בה בדם שניתז עליה. היא אומנם בכתוב לעולמים, אולם זה לא מספיק. היא ברומי לעולמים, לראות, לגעת, להתמלא יראת אלוהים אל מולה, ואם אדם של היום לא ראה אותה אחרי שרבי אלעזר ברבי יוסי ראה אותה, אדם שיבוא אחרי האלפים שלא ראוה - יראה אותה הוא והבאים אחריו. לא בפסוק. עין בעין.
המנורה והפרוכת והזהב השבויים ברומי "שמורים" שם בדיעבד. לאחר שאבדו לא סמכו על כוחה המופלא של המילה לזכור, לשאת בתוכה את העובדה אל תוך כל עתיד, ובאו ראשונים והניחו הכסף ואת הזהב ואת המנורה ואת הכפורת ואת חותם יום הכפורים שעליה ברומי למשמרת.
אבל יש שלא סמכו על המילה מלכתחילה.
במאבק חסר הפשרות על הכהונה ועל הלוויה, בין משה ואהרון, לבין קורח ועדתו, שלא הוכרע לעיני כל ישראל אז ולעולמים אלא בהתערבות ממעל ובעלילותיה הניסיות של השכינה, נדרש מופת פומבי שיסיר מכל ספק או מספק הרהור, באותה שעה ולכל זמן, במי בחר ה' לשרתו. "וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה אֶל-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתְּנ֣וּ אֵלָ֣יו כָּֽל-נְשִֽׂיאֵיהֶ֡ם מַטֶּה֩ לְנָשִׂ֨יא אֶחָ֜ד, מַטֶּ֨ה לְנָשִׂ֤יא אֶחָד֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מַטּ֑וֹת וּמַטֵּ֥ה אַהֲרֹ֖ן בְּת֥וֹךְ מַטּוֹתָֽם. וַיַּנַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת-הַמַּטֹּ֖ת ה' בְּאֹ֖הֶל הָעֵדֻֽת. וַיְהִ֣י מִֽמָּחֳרָ֗ת וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ אֶל-אֹ֣הֶל הָעֵד֔וּת
וְהִנֵּ֛ה פָּרַ֥ח מַטֵּֽה-אַהֲרֹ֣ן לְבֵ֣ית לֵוִ֑י וַיֹּ֤צֵֽא פֶ֙רַח֙ וַיָּ֣צֵֽץ צִ֔יץ וַיִּגְמֹ֖ל שְׁקֵדִֽים". מן השמיים הוכרע קרב המטות. השכינה שהחייתה את המטה של אהרון לבדו, הצמיחה הוכחה ניצחת כי לא הנפוטיזם המליך את בני עמרם על האומה אלא הבחירה האלוהית. "...וַיֹּצֵ֨א מֹשֶׁ֤ה אֶת-כָּל-הַמַּטֹּת֙ מִלִּפְנֵ֣י ה' אֶֽל-כָּל-בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּרְא֥וּ וַיִּקְח֖וּ אִ֥ישׁ מַטֵּֽהוּ. וַיֹּ֨אמֶר יה' אֶל-מֹשֶׁ֗ה, הָשֵׁ֞ב אֶת-מַטֵּ֤ה אַהֲרֹן֙ לִפְנֵ֣י הָעֵד֔וּת
לְמִשְׁמֶ֥רֶת לְא֖וֹת לִבְנֵי-מֶ֑רִי..." (במדבר י"ז, כ"א-כ"ו). משה כתב את כל התורה כולה מ"בראשית" עד "לעיני כל ישראל" (להוציא אולי שמונה הפסוקים האחרונים שיש אומרים שכתבם יהושע ויש אומרים שאפילו אותם כתב משה בדמעת עין). המאבק על הכהונה ועל הלוויה, בדגשים פרטניים המנציחים את המפורש, המחתות והמטות והרמזים המוצפנים על טליתות שכולן תכלת, רשום בספר שהיה מונח בצידי ארון הברית שהלך לפני בני
ישראל לכל מסעיהם ולכל מלחמותיהם והופקד באוהל מועד בנוחם במדבר ובארץ כנען, לא היה מספיק אפילו בעיני השם לשאת את הסיפור למשמרת. נדרשה הפקדת ראיה. המילה, אוצרת הלימוד והזיכרון שניתנה כמתנת ייחוד לבני האדם ולבני האדם בלבד, הייתה חשודה בחולשה, ברפיון אל מול העובדה שהחושים מאשרים אותה. והנה המטה, על פרחיו שלא נבלו נצח, ציצו ושקדיו, הופקד באוהל העדות, אבל היכן הוא האוהל היום, והיכן המטה, והמשמרת שאינה באותיות ובמילים היכן היא?
הרמב"ם ב'יד החזקה', בהלכות בית הבחירה פרק ד', מסכם על-פי דרכו דברים הרבה ושונים שאמרו בתלמוד ובמדרשים על החידה הזאת, "אבן הייתה בקדש הקדשים (באוהל מועד ובמקדש שלמה) במערבו שעליה היה הארון מונח, ולפניו צנצנת המן ומטה אהרן, ובעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו ליחרב בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות ויאשיהו המלך צוה וגנזו במקום שבנה שלמה" (הלכה א'). קשה לשאת הדברים. הבונה הגדול יודע בשעת הבנייה כי הוא בונה היכל שעתיד להיחרב - והוא בונה. איך ידע אם דעת עליון לא ידעה, ואם ידעה, איך ציוותה לבנות מה שנועד להיחרב. התמיהה גדולה. מסורת חכמים על-פי אבות דרבי נתן פרק מ"א, אומרת, "חמשה דברים העשויין וגנוזין. אלו הן. אהל מועד וכלים שבו. ארון ושברי לוחות שבו. צנצנת המן. וצלוחית של שמן המשחה. והמטה. ומקלו של אהרן שקדיה ופרחיה. ובגדי כהונה ובגדי כהן משיח". מלכתחילה? 'עשויין', וכבר הם 'גנוזים'? היכן? למשמרת? כמה משך זמנה ותוקפה של משמרת, עד שדברי הימים מחריבים ושובים ומגלים, ואו אז המשמרת היא באותיות ובמילים, בסיפור, או שמא משמרת היא לעדי עד? מסורת חכמים היא שהכל נשמר, ומחלוקת רק היכן, בבבל או במטמוניות ששכרה שלמה או ברומי. הנטייה הגוברת היא (ירושלמי, שקלים, ו') ששלמה שחזה עתידות אמר להם ללווים, "אם גלה עמכם לבבל - שוב אין אתם מחזירים אותו בכתפיכם וגנזו" בירושלים! בתחתית ההר, שקדושתו היא מרומא דרקיעא עד עומקא דאירעה. כך גם אומרים רוב חכמי הבבלי, "חכמים אומרים ארון בלשכת דיר העצים (לשכה בה נשמרו עצי המערכה למזבח) היה גנוז... מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק, וראה רצפה משונה מחברותיה, ובא והודיע את חברו, ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו, וידעו בייחוד ששם (במטמוניות שמתחת לבית שהכין שלמה) ארון גנוז" (יומא נ"ד, א').
הארון ניטל עוד טרם חרב הבית. יאשיהו מלך יהודה גנזו, ואחריו, עד לחורבן, המשיכה עבודת המקדש. לא רק הארון ניטל אלא "משנגנז ארון - נגנז צנצנת המן, וצלוחית שמן המשחה, ומקלו של אהרן שקידיה ופרחיה" (שם, נ"ב). שני כוהנים, שנפסלו לעבודת הקודש בשל נכותם, הועסקו בביעור תולעים שזנו על העצים ('היו מתליעין' בלשון חכמים), "ונשמטה קרדומו של אחד מהם ונפלה שם, ויצתה אש ואכלתו". לא עלה על דעתם כי עמדו מעל למקום בו טמון הארון. הקדושה המונצחת, מוחבאת במטמוניות אבל הומה, לא מחלה והרגה אותם. פסוק שזוכר, לא יכול לעשות כן. משמרת, גם מסתתרת, כוחה עימה לעד. זה הסיפור.
אבל כל אלה אינם אלא הרהורים בעלמא, כבדי משמעות, אבל עם זאת ספוגים פרדוקס, האוצר, כמו הרבה מן הפרדוקסים הקיומיים, אמיתות שפשוטן מחמיץ אותן. אכן, הטמנה במשמרת, החיפוש הבלתי נלאה לעגן את המציאות החולפת בראיות עומדות, ידועה לנו מפני שהסיפור מאשר אותו. אם לא סיפור על המנורה ועל הפרוכת ועל אוצרות ישראל, כולם ברומי, לא היו שם לא מנורה ולא פרוכת ולא אוקיית זהב ולא שבר מוט כסף אחד ברומי שנעלמה מן העולם. אילולא העדויות הכתובות - לא היו מטמוניות מתחת לקודש הקודשים, והארון לא היה גולה לא לבבל ולא נשאר במקומו, ומטה אהרון וצנצנת המן ויריעות אוהל מועד שכולם נשארו למשמרת במקומות עלומים - לא היו נשארים בשום מקום.
הסיפור על הראיה הוא הראיה. גם המחלוקת על איתור מוסמך של המקומות בהם טמון האתמול היא בסיפור. המחלוקת היא חלק מן הסיפור. והסיפור מציל אותה מידי אלה שהיו רוב והכריעו על-פי דין את המחלוקת, מפני שהסיפור מספר גם על הגליית קודש הקודשים לבבל וגם על הטמנתו בירושלים, גם על בית הלל גם על בית שמאי, אף על-פי שהלכה כמעט לעולם על-פי בית הלל. האות הזוכרת, המילה למשמרת, היא הסיפור של האמת, היא אוצרת את האדם על הלוך כל רוחותיו ודעותיו ואמונותיו, לא את מי שהכריע בכוחו שהיה לו ואבד כשכוחו ניטל ממנו. כשם שהיא זוכרת את משה ואהרון היא זוכרת את קורח ואת עדתו. האות, המילה, היא הסיפור הגדול של האדם הלומד, כל אדם. יכולים להכחיש אותה. אבל היא מתאוששת. יכולים לגנוז אותה. אבל היא מתגלית. היא המשמרת של עצמה. אחרי כל אות - יש אות אחרת שתגאל את הראשונה ממטמוניותיה.