'פריפריה' אצלנו והיום הפך למושג סוציולוגי. פריפריה היא המקום בו ילדים נגישים לבארות ההשכלה והרחבת הדעת פחות מאשר ילדים במרכז הסוציולוגי. פריפריה היא המקום בו ההורים של אותם ילדים אשמים יותר מן ההורים במרכז הסוציולוגי במצוקותיהם הכלכליות. פריפריה היא המקום בו אומרים שהגורל חזק יותר מן האמביציות, והראווה חלשה יותר מאין הברירה, בו האבטלה לא כותבת תולדות חיים כמו שמובטלי המרכז הסוציולוגי כותבים ולא נענים, ובו היא מכת אקלים ולא גרפים סטטיסטיים.
פריפריה היא המדד של רף הסולידריות של המרכז הסוציולוגי, היא מחלקת תיירים צפופה שלא מגיעה לשום מקום, מאחורי מחלקת העסקים המרווחת, המגיעה לכל מקום אף על-פי שמטוס החברה הלאומית בו הן טסות גם יחד ובנפרד הוא מטוס אחד. פריפריה היא המקום בו המאמינים לא נוטשים את האלוהים שזנח אותם, אותו אלוהים שאינו עונה אלא למי שאפילו לא מחליף איתו תפילה במרכז. פריפריה היא המקום שמי שבא שם מכתת רגליו ומתנשא, ומי שמתעלם ממנה הוא אטום וחרש צנוע שאיננו שומע את קול הכרוז במרכז המטיף עד כמה הפריפריה היא בנפשנו, ומרגיע את מצפונו השקט ממילא כי הוא לפחות איננו צבוע.
פריפריה זה משהו שאתה חי איתה מפני שנוח יותר לחיות מחוצה לה, מין ערפל מרוחק שבעצם אינו קיים אלא קיום וירטואלי במרכז שמרחיב את הפערים בינו לבינה רק כדי להתרחק ממנה בשיעור שיבטיח כי הווירטואלי לא יחצה חלילה - אם אפשר עד עולם - את הגבול לריאלי.
אז נכון. סוללים כבישים. מניחים מסילות. שותלים מפעלי תעסוקה. מעודדים עמותות להגיש עזרה ראשונה חינוכית ותרבותית. עולים על דוכני הכנסת ונשבעים שבועות לחבר, להיטיב, לסגור פערים, לדאוג דאגות הנוגעות לכל לב, אבל מה לעשות, הפריפריה היא מושג סוציולוגי, והסוציולוגיה כשהיא כבר כאן, שוב לא מאמינה בהבטחות. האסון הוא שהיא אפילו כבר לא מאמינה שמישהו מקיים אותן, אם יש כזה. הבעיה היא כמובן שהיא כאן, הסוציולוגיה הזאת, ליד הסוציולוגיה של המרכז, הן לא שכנות. הן בעצם סוציולוגיה אחת של אומה אחת, מחוברת קרעים, ההולכת ונקלעת לצרה חשוכת מרפא חלילה, בה החלק האחד בה, מודד את אדישותה והחלק השני מודד את ייאושה. מחלה אנושה. ראוי שיאתרו אותה בלי להתמהמה בעוד ועוד הצהרות מכחישות, עכשיו שסימניה כבר ניכרים, מהר, לפני שיהיה מאוחר מדי לעשות משהו שיחזיר גם למרכז גם לפריפריה את תוחלת החיים.