בתקופת הנאצים, נקל היה לזהות "יהודים" לפי מראה חיצוני. תורה שלמה פותחה, תורת הגזע. נערכו מחקרים ועד היום קיימות טבלאות המשוות ילדים יהודים לעומת ילדים ארים, טהורי גזע. אנחנו עם האף הארוך, תווי הפנים המיוחדים והשיער הכהה, והם חדי תואר כנשר, בעלי שער בלונדיני, יפי מראה.
כמובן שבשנים הראשונות לעלית הנאצים לשלטון, ראשית כל התנכלו ליהודים שחזותם העידה על יהדותם. לדוגמה, גברים לובשי שחורים, מגדלי זקן ופאות. היו עוצרים אותם ברחוב ומתעללים בהם, כשהקהל מתאסף, מלגלג בקול, מעודד ומחכך ידיו מרוב הנאה.
את האחרים זיהו בשל שייכותם. גבירות הנשואות לאצולה היהודית. גם אותן היו עוצרים ברחוב, וגורלן לא שפר עליהן. עובדות הבית והמשרתות ידעו מראש את ש"מגיע להן" בשל כל עבודת הפרך בידי היהודיות הארורות. הן את הרכוש מראש שייכו לעצמן, שכן אם לא הן, הכל יבזז. אכן, טובה הן עשו לאותן גבירות שהעסיקו אותן שנים ארוכות כשלקחו את רכושן והלשינו עליהן.
עד מהרה פשט הפחד לליבות האנשים, ודאי לאלו שסממניהם החיצוניים היו ברורים, אך גם לאלו שחשבו עצמם בטוחים יותר, "גרמנים" או "אוסטרים," "פולנים" או "הונגרים". למה שקול הדבר? לאזהרה בימינו שלא לענוד תליון מגן דוד על החזה, שמא יתנקלו מספר בחורים לבחורה שעונדת אותו כשהיא בדרכה ממקום למקום ברכבת התחתית בפריז, ויחרטו את שני המשולשים על חזה.
להפשיל מכנסיו דוגמאות נוספות ניתן לתת בקלות - האזהרה שלא לדבר עברית "בגלוי" בארופה. או שלא לחבוש כיפה בארצות סקנדינביות או אפילו בפריז ובסביבתה. וכאן, קרוב לבית, באזור פיקו-רוברטסון כבר קרה שהתנכלו לאב שהלך עם ילדיו לבית הכנסת או בחזרה, מתוך מכונית עוברת ושבה (טוב שעדיין היה זה מקרה בודד בלבד).
אך לנו היהודים, ביחוד ליהודים במחצית הראשונה של המאה הקודמת, היה ונשאר סימן נוסף, ואין ניתן להתווכח איתו. כל שצריך הוא להורות לנער, בחור או גבר להפשיל את מכנסיו.
מאז השתנו דברים, בעיקר בארה"ב (לא כל כך בארופה, שם רובם ערלים גם בימינו). בעוד אנחנו נכנסים לברית ביומנו השמיני עלי אדמות, רבים הנימולים בארה"ב "מטעמי בריאות," עוד בבית החולים. עשרות שנים החלו לעשות זאת עוד לפני התפרצות מחלת האיידס וההבנה שגברים לא-נימולים הם בעלי סיכון גבוה יותר להדבק במחלה.
ביהדות, ישנם מספר מאורעות ראויים לציון בחיי אדם. יום הלידה והברית ביום השמיני, בר או בת המצווה, חתונה ומוות. כשנולד ילד, נהוג לברך את הוריו "שתזכו לגדלו לתורה, לחופה ולמעשים טובים". אותם ציוני דרך חשובים בחיינו.
רצון אמיתי מעשה בברית שהוזמנתי כאורחם של שרה ושלום רובשקין. שלום הוא המוציא לאור ועורכו של העיתון האחר באנגלית לקהל היהודי בלוס אנג'לס, The Jewish Home. מספר שנים אנחנו מכירים, מאז הולדתו של העיתון, ובהתמדה אנחנו שוקדים על הדוק הקשר, וכמה וכמה סיבות לכך.
שלום פותח לי צוהר לעולם שלמרות שאני שייך אליו, איני חלק בו. גרוע מזאת, איני יודע דבר וחצי דבר על
העולם הזה, שהוא מרחק הליכה ממני. לא רק בשל הסקרנות, כי אם גם מרצון אמיתי, רוצה אני להחשף ולדעת.
שנית, שלום משרת מטרה נעלה. מאז שנסגר עיתוןIsrael Jewish Life (בבעלותה של מירי שפר), לא קיימת אלטרנטיבה לגו'איש ג'ורנל. והנה הגיע שלום ובמחי יד החל לשבור ולנפץ את המונופול, כמו אברם (לימים אברהם אבינו) שניפץ את האלילים שהיה אמור לשמור עליהם ולהאכילם. ידידי דיויד סוויסה, נא תשומת לבך: הנה התחרות, והיא מתחזקת וגדלה מחודש לחודש. אתה אומנם נזקק להזרקת מזומנים מפילנטרופים יהודים, אך יבוא יום וכל דברי הבלע בעתון יגדישו את הסאה וגם תזרים זה יפסק.
שלישית, נהנה אני תמיד לקרוא את טורו של העורך (בין אם זה בעתונו של שלום, בג'ורנל או בעתון זה). שלום, רוב וגל ניחונו בכשרון כתיבה וראיה חדים עד מאד. מהראשון אני נהנה, מהשני מתרגז ומהשלישי לומד (וזכיתי שהוא העורך שלי).
חלק מהעולם ובכן, בצורה מאוד מגמתית שוקד אני על אותו הקשר, וכבר חלפו מספר שנים, והנה הוזמנתי לברית.
את ההזמנה קיבלתי באי-מייל, ולא היה זה לאולם או אפילו למסעדה, כי אם לחצר האחורית בדופלקס באזור לה-בראה. זהו בדיוק האזור הדתי-חרדי בו אני עובר לפעמים אך איני חלק ממנו. לא השתתפתי או נכחתי שם בארועים. אין אני מכיר את האנשים, הפעילים או ראשי הקהילה. פעם או פעמים נכנסתי לחנות לקניות ולעיתים קרובות יותר אני קונה ברשת רלפס בפינת לה-בראה והרחוב השלישי, שם מחלקות שלמות לקהל הדתי-אורטודוקסי-ביותר, ממש עולם שונה שהתפרץ ונהיה חלק מהעולם שלנו.
החלטתי מיד שזה אירוע שלא אחמיץ ויהי מה. יום משופע בארועים זה היה - והברית נוספה לשלושה ארועים אחרים. ניחא, דחפתי ימינה, דחפתי שמאלה, כיווצתי את הבטן, והנה הכל התאים (תחת אילוצי הזמן). בד"כ אני מרווח וטורח שלא לרוץ מחתונה לחתונה, דבר המראה עד כמה היה חשוב לי הפעם להשתתף.
הגעתי מספר דקות לפני השעה היעודה. היינו איש מבוגר יותר ואני, לבדנו בחצר. הוא לבוש שחורים, ואני חגיגי. הוא דתי ואני חילוני. הוא מעולם אחר ואני מהעולם הזה. כיון שהיינו היחידים, הייתה מעין שותפות שנכפתה עלינו, ופניתי אליו בהסוס כמעה בשאלה: נראה לך שהארוע יתחיל בזמן, או שזהו "זמן יהודי סטנדרטי" (כמו זמן פרסי סטנדרטי שפרושו לפחות שעה וחצי אחור שבאופנה)? התנצלתי על החפזון, אך ידעתי שאם האירוע יתחיל באחור, אחמיץ אותו, שכן לא תהיה לי ברירה אלא לעזוב.
רחוקות מהעין כשותפים, התחלנו לדבר, והתברר שזהו הסבא המאושר, שהגיע במיוחד לא מניו-יורק שם הוא גם כי אם מדרום אמריקה שם היה בנסיעת עסקים. יבואן בשר גדול הוא.
לא עברו מספר דקות והחצר התמלאה לחלוטין בגברים - כולם לובשי שחור - ובהמון ילדים. בצד התגודדו הנשים, בנפרד מהגברים. הן היו רחוקות מהעין, רחוקות פיזית.
רווח לי, שכן ידעתי שהקהל מדייק. זהו אמצע יום עבודה וכולם עסוקים. נתפנו ובאו להשתתף בשמחה, אך אין זה יום של בטלה. יעשה מעשה, ויחזרו כולם ליומם.
ליד השולחן עליו המוהל הכין את כלי עבודתו התקצבו מספר ילדים, מחכים בסקרנות לתהליך שיקרה. עד מהרה, אחד המבוגרים קרא להם לבוא אליו, הרחק משם. חכם הוא כמובן, והם צייתו ללא עוררין. (אצלנו כבר היו מתחילות רקיעות רגלים ודיבורים הלוך ושוב, אך לא כך "אצלם").
נטע זר הסתכלתי סביבי והרגשתי הרגשה של בית, של קרבה שאין לה הסבר, קרבה שבלב ובנשמה. אך למרות ההרגשה, ברי היה לי שאני נטע זר, בדומה להרגשה כל אימת שאני מבקר בבני ברק ומרגיש כתיר בארץ לא לו.
הוסיפה לכך גם העובדה שהנה פצחו אלו בשיחה בשפה זרה. לא באנגלית ולא בעברית, שתי שפות השגורות על פיהם, כי אם ביידיש. שפה חיה עבורם, נחלת העבר הרחוק עבורי.
גברים ונשים לחוד. זאטוטים בכל פינה. בגדים שחורים לגברים. אזור דתי-דתי, ורק חברי הקהילה שם. אין חילוניים. אין ישראלים. אין אמריקנים. כאילו שזו מובלעת של חב"ד בעולם זר ועוין, ורק אני הגעתי - שליח זכות או שליח מצווה - כאילו מהחלל החיצון.
ובכל זאת הרגשתי טוב. הנה שמחה רבה, והכל צנוע. כאילו שזוכרים הם בדיוק מה חשוב בחיים - הקב"ה. הרבי. משפחה והרבה ילדים. קהילה תומכת. חברים.
ירבה נחת חגיגות מפוארות שנשכחות עד מהרה אינן חלק מהווי החיים. הלא כאן המוהל עשה את שלו, כולם התכבדו וברכו את הגומל, נאמרה התפילה שבלב, שאכן יגדל זה ויהיה לאיש טוב ומוצלח, שיקים משפחה, וירבה נחת להוריו, לאשתו לעתיד, ומילדיו לעתיד.
מצאתי כאן פשטות שכבר לא קיימת, ודבקות במצוות. אך יותר מכך, הייתי עד לשותפות קהילתית - אחד אחרי השני נקראו אנשים, זה לקרוא את מכתבו של הרבי בשפת המקור, השני באנגלית, השלישי להגיד ברכה, הרביעי להחזיק את הרך הנולד שזה עתה עבר בלא יודעין טראומה ונכנס לברית. וכך הלאה, סבב ארוך ארוך.
עמדתי מלא התפעלות, שכן בפשטות מצאתי תוכן, ונחרט אותו אירוע בזכרוני.
לשלום ואשתו, לילדיהם, הוריהם ושאר בני ביתם - מזל טוב! תודה על ההזמנה, על שחשפתם לפני טוהר ומידות, סוד ישן נושן, מאז ימיו של אברהם אבינו ועד עצם היום הזה, המאחד את כולנו ומייחד אותנו מכל שאר העמים.
זה הקטן גדול יהיה הנה דברי אלוהים חיים שנאמרו לאברהם (בראשית י"ז:4-7): אני הנה בריתי אתך, והיית לאב המון גויים. ולא יקרא עוד את שמך אברם, והיה שמך אברהם, כי אב המון גויים נתתיך. והפרתי אותך במאד מאד, ונתתיך לגויים, ומלכים ממך יצאו. והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם לברית עולם: לֹהיות לך לאלוהים ולזרעך אחריך.
נתברכנו כולנו, שרה ושלום, לחגוג אתכם את בריתו של בנכם, אליעזר ליפמן - וזה הקטן גדול יהיה. ברוך בואך בברית ישראל.