ספק אם היום הזה, ה-26 ביוני 2015 יירשם כיום היסטורי. ההיסטוריה אליטיסטית. היא אינה משגיחה בעיתונות היומית. היא בוחנת לאחר מעשה את הימים שהיא עצמה הפכה ל"גדולים". בעיתון של היום נרצחו לפחות 27 אזרחים תוניסאים ותיירים במלון בסוס. היורה, נהרג. סוס לא תהיה בהיסטוריה, המתים לא יהיו בהיסטוריה. הרוצח לא יהיה בהיסטוריה. בקואייט סיט נטבחו לפחות שלושה עשר מתפללים במסגד שיעי. מתאבד בשם המדינה האיסלאמית התפוצץ כדי לפוצץ אותם איתו. המתים לא יהיו בהיסטוריה. גם המתאבד לא.
העיירה Saint-Quentin-Fallavier ליד העיר ליון לא תיכנס להיסטוריה. כל שקרה שם הוא שתקפו שם בית חרושת גז טבעי, ערפו ראש אדם שנתלה על גדר המתקן, מצאו את הגוויה כרותת הראש, ולא רק מפני שעדיין לא זיהו אותה לא יירשם שם הנרצח בהיסטוריה אלא מפני שההיסטוריה לא רושמת דברים כאלה. גם הסלפיסט Yassin Salhi, אחד משני הרוצחים שנתפס, לא יהיה בהיסטוריה. הוא יישאר מקוטלג בכרוניקה. לכל היותר. ראשים כרותים הרבה מדי לא יהיו בהיסטוריה. היא תסתפק בשורה בה ייאמר כי בעשור השני של המאה העשרים ואחת, כרתו ראשים והטביעו חטופים שנכלאו בכלובי ברזל, וכהנה. לא יהיו אפילו משפטים קצרים על הזעזוע והתדהמה שאינו פועל עוד על מרבית תושבי הפלנטה לנוכח הכרסום הנברני בזכות לחיים שמקדש את המוות האלים והבוטה הממליך את השמים על הארץ.
על-פי דיווחי האומות המאוחדות יש היום 25,000 (עשרים וחמישה אלף) מתנדבים יוצאי ארבעים ארצות הלוחמים בשורות הטרור בעירק ובסוריה. זה היה במאי השנה. בספטמבר האחרון היו רק 15,000, גידול של 71%. מה שהייתה ספרד שנות השלושים המאוחרות של המאה העשרים בעבור הנוער הנאור שהלך למות לצלילי שירתה של 'הפסיונרה', הפכו עתה סוריה ועירק הנופלות לרגלי כוחות הג'יהאד. מה מושך אותם? איזה ייאוש מן
העולם הזה על אלפיוניו העליונים ועל עשירוניו המושפלים מושך אותם למות בשירות חלום שלא יכול היה מעולם להיות חלום אבותיהם ואימהותיהם?
המילה טרור על כל הטיותיה, אינה מסבירה את הקסם של ראש כרות, וההיסטוריה לא תדע להסבירו גם היא כי ההיסטוריה לא מסבירה מה מטרף את דעתם של בני האדם אלא רק מתארת מה קורה לו לעולם לאחר שכל המשוגעים מסכימים כי הגיעה השעה להתחיל סיבוב חדש, בלי להבין, אלא מה, הרי גם היא נגועה - מה הוא הצ'יפ המושתל באדם מקדם ההופך אותו לאביר הקדמה מחד ולמשרתו הנכנע של מלאך מוות משוגע.
אז זה ב26 ביוני השתא. מחר יום חדש. גם הוא לא יהיה בהיסטוריה. גם מחרתיים לא. היא תחכה לתהליכים. תסביר אותם. תנתח אותם. תעשה מהם דוקטורנטים, ופרופסורים ופרשני צמרת. והילדים ילמדו, אולי, והכרוניקה היום יומית של הטירוף המזוויעה, תלך בדרכה כאילו כלום לא קורה.