מזה שבוע הסגמנט הרוסי של האינטרנט הישראלי מבעבע ורותח כמו סיר מרק ענק. מאות דיונים, ריבים, הכפשות, ויכוחים לוהטים - כל זה סביב
מסמך שפורסם בשישי שעבר בו-זמנית במספר אתרים ברוסית, יחד עם השקת אתר צנוע שנקרא "תורת ישראל הרוסית". ועל מה כל הבלאגן, שכמוהו באמת שלא היה הרבה זמן ברשת?
מספר צעירים פרסמו מסמך בו ניתן לראשונה ביסוס היסטורי ותיאורטי לכך שהעולים מברה"מ לשעבר הם לא סתם המון שהגיע, אלא קהילייה ששורשיה נעוצים בקהילה גדולה שהתגבשה באמצע המאה ה-18 במזרח פולין. עם השנים האזור הזה הפך לחלק מהאימפריה הרוסית ומאוחר יותר מברית המועצות. יהודים דוברי רוסית שנולדו וגדלו באימפריה הרוסית היו לרוב הן בקרב הוגי הציונות, והן מראשי בוני ומייסדי הארץ (ז'בוטינסקי, טרומפלדור, פינסקר, אחד העם, בורוכוב, לילנבלום, אוסישקין ורבים אחרים). המחברים טוענים כי בתנאים קשים של רדיפה מתמדת מצד השלטונות, יהודים אלו - יהודים רוסיים, שכן השפה רוסית הייתה למרכיב חשוב בזהותם - פיתחו שאיפה מתמדת למצוינות, מעוף מחשבתי וכן מעורבות פוליטית רבה.
המחברים גם מזכירים לכל אלו שלא יודעים, שמדינת ישראל היא ביסודה פרויקט של יהודי רוסיה, אשר רקם עור וגידים קודם כל על-מנת לפתור את מצוקותיהם של יהודי רוסיה הצארית. הם שיחקו תפקיד מכריע בהקמת המדינה, הם תרמו סכומי עתק ליישוב ופיתוח הארץ, הם היו הראשונים להגות ולממש את רעיון הציונות, והם אף הקימו את רוב מוסדות המדינה, שישראל משתמשת בהם עד היום. הנה רק כמה עובדות בסיסיות:
- מטרות הציונות הוגדרו על-ידי ציוני רוסיה הרבה לפני שהרצל הציג לעולם אתהרעיון שלו למדינת היהודים. מנחם אוסישקין, מראשי הציונות, אפילו סירבבהתחלה להפיץ את ספרו של הרצל "מדינת היהודים" מכיוון שלא מצא בו כלחידוש.
- הפורום הבינלאומי הראשון של הציוניים אורגן על-ידי יהודי רוסיה, 13 שנהלפני הקונגרס הציוני בבאזל, כאשר המרכז הראשון של התנועה הציונית פעל בעיראודסה שבדרום אוקראינה.
- מרבית יהודי מערב אירופה דחו את רעיונותיו של הרצל, אשר מצא תמיכה בעיקרבקרב יהדות רוסיה, אשר הייתה גם לרוב מוחץ בתנועה הציונית בעשרים שנותיההראשונות.
- יהודי רוסיה, הם ולא אחרים, תבעו בקונגרס הציוני השביעי שארץ ישראל (פלשתינה) תהיה המקום היחיד בו תקום מדינת היהודים, והם אלו אשר דרשושהעברית תהיה שפתה הרשמית של התנועה הציונית.
- את יישובה ההמוני של ארץ-ישראל - עשרות אלפי בני אדם - החלו יהודי האימפריה הרוסית.
- החייאתה של השפה העברית היא פרי עמלם של יליד בלרוס אליעזר בן-יהודה,משוררים וסופרים מאוקראינה ושל המתיישבים הראשונים מרוסיה, בלרוסואוקראינה.
המסקנה של מחברי המסמך: אנו, העולים מברה"מ, לא רק שלא זרים במדינה הזאת, אלא להפך: הגענו למדינה שאבותינו היו לרוב דומיננטי במקימיה, ולכן אנו נדרוש את מה שמגיע לנו. בעזרת המודעות העצמית שמייצר המסך הזה, אנו נתארגן ונתפוס מקום מרכזי בחייה של המדינה, על-מנת לפתור את הבעיות המרכזיות של יוצאי ברה"מ לשעבר, שהן: תקרת הזכוכית במוקדי הכוח וההשפעה (פקידות גבוהה, כלי תקשורת ממלכתיים, מערכת המשפט, משטרה וכו');היעדר ביטחון כלכלי-סוציאלי של אלו אשר עלו לאחר גיל 40;אפליה בתעסוקה במגזר הציבורי, אפליה וגישה שלילית מצד המשטרה, אפליהויצירת סטיגמות שליליות בתקשורת העברית ואף אפליה בכל הקשור לחלוקת קצבאותודיור מוגן.
קשה להסביר מדוע הכה מסמך זה גלים כה גבוהים ברשתות החברתיות. רבים זעמו על כך שהמחברים מזכירים שוב ושוב כי מדובר בקהיליה גדולה מאוד (כמיליון איש), וטוענים, כי העולים לא צריכים לפתח מודעות קהילתית. משום מה קיומם של קהילות/עדות רבות בארץ לא מפריע להם, אבל לרוסים אסור להתארגן. אסור להם להילחם יחדיו למען מטרות שחשובות להם. לחרדים מותר, גם ליוצאי אתיופיה, אבל לא לרוסים.
מדוע אפוא דווקא העולים עצמם (אמנם לא רבים, אבל הקולניים ביותר) מתכחשים לעברם ולבעיות שלהם? מדוע חוששים להכיר בכך, שהם חלק מקהילה גדולה ומפוארת, אשר יחד עם קהילות אחרות מרכיבה את הפסיפס הצבעוני שנקרא ישראל? האם הם מתביישים במשהו? או שמא ייחוד מפחיד אותם, והם, אחרי עשרות שנים של המכבש הסובייטי ושל כור ההיתוך הכושל של ישראל רק רוצים להיות כמו כולם, מבלי להבין, שבארץ אין "כמו כולם"? יש את המרוקאים ואת התימנים, את הפולנים ואת הבולגרים, את האתיופים ואת הארגנטינאים. את אנשי צפון תל אביב ואת אנשי נתיבות, את הגרבוזים ואת הבניונים, את החרדים ואת החילונים.
ואולי הם פוחדים שמזה, שמודעות עצמית לזהותם העדתית והתרבותית תדחוף אותם למעין גטו רוסי? אולי כדאי להם ללמוד מעופרה חזה ז"ל, שלו הייתה מנסה להיות עוד זמרת "כמו כולם" לא הייתה הופכת לכוכבת עולמית. בגלל שהכניסה לשיריה את הנעימות התימניות היא בלטה מעל כולם וכבשה את כולם, אשכנזים ומזרחיים כאחד. האם המוזיקה הבלקניית השאירה את גוראן ברגוביץ' ואת אמיר קוסטוריצה בבלקן, או שמא הפכה אותם לכוכבים בינלאומיים?
ואולי הרוסים עדיין לא בטוחים במעמדם בישראל, פוחדים שיסתכלו עליהם אחרת, שלא יקבלו אותם בגלל השוני? שלעד יהיו להם בפוליטיקה רק מקומות משוריינים במשבצת העולים, תפקידים של רוסים בטלוויזיה ובקולנוע, ותפקידים של קופאיות בחנויות לא כשרות?
הפחד, כנראה, משתק. זה ההבדל מקהילה תוססת שחוגגת גם את הנובי-גוד ואת חג הניצחון על הגרמניה הנאצית, וגם את הסוכות והפורים, לקהילה שמתחלקת לרוב לשני חלקים: אלו שקעו במעין גטו תרבותי מרצון, ולאלו שמתכחשים לשורשיהם ומנסים להיות כמה שיותר ישראלים. וזה אומר, שיש לנו עוד דרך ארוכה לעבור כקהילה.