הם היו תינוקות ופעוטות כשסופת המלחמה עקרה אותם מפולין והטילה אותם לגבולות רוסיה שטיאטאה אותם לסיביר ולמחוזות אחרים שאין מעליהם שמים. רק האלוהים יודע איך הלכו בדרכים, נטושים ויתומים, ונספחו לצבא פולניה החופשית שבראשה עמד הגנרל ולדיסלב אנדרס, ונקלעו עימו משום מה לטהרן, שהבריטים משלו בה אז. שם הקימו שליחי הסוכנות היהודית מחסה לשורדים הפלאיים הקטנים ומאין להם יותר בית בעולם - קראו למחנה "בית הילד".
רחמי ממשלת הוד מלכותו נכמרו עליהם. היא העניקה לילדים 'סרטיפיקאטים' על חשבון מכסת הספר הלבן. אירנים בעלי תושייה מצאו - יש מאין - ספינות שהובילה את שיירת היתמות למצרים משם עברה ברכבת לארץ ישראל ובמחנה עתלית חיכו להם פרנסי הישוב שעבד את דת האחוזים, וחילקו אותם, כל השבע מאות ותשע עשרה, מי לדתיים ומי לחילוניים למיניהם, על-פי מיני חקירות מאוב, על כפות ידי אימא המליטות עיניה מול נרות שבת נשכחת בבית, על יד-ביד עם אבא מת לבית הכנסת, על קידוש לבנה בעבים, למוסדות עליית הנוער לזרמיה. הם נמנו בקפידה. לא עוגלו מספרים. לא היה 'בערך'.
המלחמה על האחוזים הייתה על כל שעל תינוק. לא כשלוש מאות לכאן, אלא מאתיים תשעים ושמונה, ולא כשלוש מאות לשם אלא מאתיים שמונים ושמונה. רק לעשרים ושבעה נמצאו קרובי משפחה בארץ. כל היתר היו לילדי טהרן. לא ילדי פולין, או ליטא, או אוקראינה, על-פי בית אבא, ולא רק מפני שכל בתי אבא כבר עלו באש אלא מפני שעיר אם הדרך בה חנו האסופים הייתה כתובת מותג נוחה.
"את כינוי-הילדות יגררו עד שיבה כצליל זר ומוזר" כתב המשורר
נתן אלתרמן. הטבעת השם הזר הזה, הייתה החרות הראשונה שנטלה לעצמה ארץ ישראל להשליך את הגולה עם שמותיה אל הנשייה ההיסטורית.
בזיכרון מאיר, שכונה בני ברקית שהייתה פסטוראלית בשעתה, רכשו קברניטי עליית הנוער שני בתי מגורים מרווחים, צמודי קרקע, ופתחו בהם בשנת 1943 מוסד, 'המוסד', בלשון ילדי בני ברק הוותיקה. ילדי טהרן, רק ילדי טהרן, בני שש עד בני עשר שוכנו בו. שלש שנים מאוחר קלעו אותי נסיבות שאינן חשובות בכאן לאותו מוסד. כארבעים בנות ושמונה בנים, לנו בשני בתים נפרדים ומרוחקים כדי רחוב זה מזה אבל סעדו יחד, ושרו יחד, ורקדו יחד, והעלו מחזות קטנים על במת מסיבות יחד, ועשו שיעורי בית יחד. אני זוכר את כולם. אחרי שבעים שנה. אני זוכר את ציפורה פ. אך יודע היום כי ברשימה שהגיעה עם הילדים לא הייתה ציפורה ציפורה אלא פייגה. יקוב צ. נשתנה והיה ליעקב. לומיה ק. ללאה. הלה ב. הייתה לאורה. פרידה ק. נהייתה עליזה.
לכל ברוך, ולכל שרה, ולכל רחל, ולכל אפרים, לא היה זכר בניירת הרשויות שנרשמו בטהרן. אלה קיבלו את שמותיהם ממדריכים, ומטפלות, ופקידים, שהאמינו באמונה שלימה ששם עברי משנה גורלות. עיתים בחרו בהם הילדים בעצמם כבחור נערה בעגיל על טס תכשיטים, עיתים ניתנו להם כתרגום אמין של השם בו ידעו את עצמם. ילדי קאלישען, וירוסלב, וקרקוב, ווארשה, ווילנה, היו כולם לילדי טהרן. פתאום לא נולדו בשום מקום אלא במקום בו מצאו אותם בטרם ימותו ויישארו תינוקות אלמוות לעד. לא קל לחיות כך. אבל מתרגלים. כך אומרים. לומיה נטמנה בארכיונים. גם יקוב. גם קאלישען. לאה קמה והייתה, יעקב היה, ילד וילדה מילדי טהרן, מאז עד הנה. אולי.
עם חלוף השנים הסתפחו לילדי טהרן שבזיכרון מאיר כמה וכמה ילדים שהחיים נעלו בפניהם הכל חוץ ממוסדות. הייתי אחד מאלה. אינני יודע אם הייתי כבר ער אז למה שלמדתי ולא שכחתי כל ימי חיי. בכל מקום שיש בו אנשים אין מניחים לאיש להימלט מזרות. כל אקראי של שניים - עושה אקראי של אחד לזר. באו כמה ילדים יוצאי רומניה למוסד, מיד קראה להם אם הבית הרחומה והאוהבת באמת שנתלוותה לילדים מטהרן עד למצרים וממצרים עד לעתלית ומעתלית למוסד הזה שלנו, "רומענישע קעפלעך", והילדים כולם ידעו כי מוחותיהם של הרומנים סתומים מלידה. באו שני בחורים מהונגריה, שהגיעו במלבושים מגוהצים ומטופחים, והמנהל, שגם הוא היה ממורי "בית הילד" בטהרן, נערץ על יתומיו ועלה עימהם ארצה, קרא להם בבדיחות הדעת 'אריסטוקרטים', ומיד דחו אותם כל הילדים כמתנשאים לא רק מפני שהם סרבו להחליף בגדיהם במלבושי עניי עליית הנוער, אלא בעיקר מפני שהם, ילדי טהרן, כבר שכחו לשונם הפולנית, לבד מכמה מילים כגון פשה-קרב או גדוי די למפה, או אלה שדיברו בילדות יידיש את הכל לבד מכמה גסויות מצויות שלא בושו לעשות דרכם גם לעברית, ואילו אלה, צמד ההונגרים האריסטוקרטים, לא שכחו מילה ודיברו ביניהם מדייארית כאילו תחייתם מן המתים של ההונים מחכה אך להם.
ילדה שהוריה "איפסנו " אותה במוסד לרגל עיסוקיהם המדעיים בחוץ לארץ, הודרה מכלל ישראל. גם לא הייתה פולניה. גם היו לה הורים. בבית הספר, בו למדו כל ילדי המוסד עם ילדי בני ברק הארצי ישראלים, היו כל ילדי המוסד פליטים, גלותיים, עניים, מסכנים, שכוחי אל מוצלי יהודים טובים, שונים. במוסד היה בית הספר כולו, על מוריו ומורותיו ותלמידיו ותלמידותיו מצודה יהירה, מתנכרת, מתחכמת, מבדלת, מבוגרים - אדנותיים וחמלתם מזייפת, ילדים-סרפדים, ושמחותיהם - עוד בוסר.
לא היה בעולם שונה שלא היה שונה. הרבה ייסורים נבראו לרוץ פרא ברחובה של עיר ובסמטאותיה ובכל מקום בו רגל אדם דורכת, וייסורי השונה אינם הפחותים שבהם. אילו לא נתנו בני האדם שמות אלו לאלו, לא הייתה השונות ניכרת כל כך אבל אמור שמו של איש או שמה של אישה, ומיד - או הם מתחברים לאיזה רוב מקרי בסביבה, או מיד הם נקרעים מתוכה ונעשים זרים. על כן משחקות הבריות בשמות, ברצונם מחזיקים בהם תמיד, ברצונם משנים אותם על-פי מה שחשוב בעיניהם כנוח, עיתים מסווים אותם, עיתים טועים ברישומם ומנציחים לדורות שגגת קולמוס, אבל תמיד תמיד, כך למדתי, שמו של אדם הוא קניין, אם שומרים עליו -הוא מדבר, אם משנים אותו - הוא מתיימר או מתייהר, ואם הוא שותק - גם אז הוא שואל את נפשו אם יישאר או אם יסוף.
אינני יודע מאין הגיעו בראשית 1946 שלש בנות יוצאות תימן למוסד. אמרו שאספו אותן במדבר. שתיים דיברו עברית בהטעמה תימנית. הקטנה רק מילים ספורות שגם אותן פחדה להגות. שתיים צחקו על מה שלא יכול היה להצחיק את רוב בנות המוסד, ותמהו מה מצחיק כשרוב חברותיהן צחקו. הקטנה לא צחקה כלל. שתיים בודלו והתבדלו אך דבקו אחות באחותה. הקטנה, כציפור שלהקתה פרחה ולהקה אחרת לא אספה אותה, נותרה תמיד לבדה.
קראו לשלושתן כאחת "די שווארצע" על-פי מה שאם הבית בכבודה מצאה עצמה מדברת עליהן עם בנות ילדי טהרן שלה. היא לא חטאה חלילה באיבה. להפך. היא בידלה, באהבה. אחת מבנות ילדי טהרן שנפשה נקשרה בנפש אחת משלש הבנות ה"שחורות", קראה לה בחיבה "שווארצעלע שלי". שתיהן לא ידעו, זו מה היא אומרת וזו מה היא שומעת ועם שאהבו האחת את חברתה, כדי קניין שמות לא הגיעה אהבתן. אינני יודע באלו שמות באו לעולם. שמות של שתיים, שניתנו להן מיד עם בואן לארץ או למוסד, אני זוכר.ציונה. מזל. לקטנה, תינוקת כהת עור יותר משתי חברותיה הגדולות, צנומה, מבוישת, נעולה סנדלים גדולים ממידת רגליה הקטנות, לא קראו בשום שם. לא בשם בו קראו לה הוריה שאיש לא ידע אם עודם או אם אינם, לא בשם בו נוקבה עם בואה ארצה. היא לא הייתה. ואם נצפתה, לא הייתה אלא שחורה. לא שווארצעלע. שווארצע. לא שחרחורת. שחורה. גם בפניה.
אף על-פי שלא הייתי אלא נער בבית הספר התיכון, מינו אותי להיות מדריך עוזר. בבוקר הייתי נוסע לתל אביב, מכין בו בעמידה את שיעורי הבית שלא הספקתי להכין ערב קודם לכן, ואחר-הצהריים המאוחרות הייתי שב למוסד, ועושה בו עד שעות הלילה הבינוניות מה שאחים בוגרים עושים עם אחיהם ואחיותיהם הקטנים במשפחות מרובות ילדים. הקטנים היו כרוכים אחריי. הייתי בעבורם איש, לא נער. באחד הערבים, בטרם תפרושנה הבנות אל ביתן, כינסתי את הקטנות בהן ועימהן גם את הקטנים לספר להן סיפור, ללמד אותן שיר, לשוחח איתן, איני זוכר מה מאלה באותו ערב. לא הייתה כמובן חובת נוכחות, אבל הכל היו שם, ידעתי אף על-פי שלא מניתי, אבל כעבור זמן הוטרדתי שאותה תינוקת שלא היה לה שם לבד מכינוי בו עשו לה מקום בעולם, לא נמצאה בחדר. לא שאלתי אם יש מי היודע היכן היא. מי היה יודע. לא שאלתי אם יש מי שראה אותה ומתי. לא ראו אותה מכל מקום.
כשנסתיימה הפגישה יצאתי ללוות את הבנות אל הבית שלהן ופתע שמעתי קול מים ניגרים מברז שהיה בגן מאחורי אחד העצים הגדולים שצמחו בו. "אני הולך לסגור" אמרתי, וכבר נתלוו אלי כמה מן הבנות. והנה, כמו התגלות שנחתה מטה ממרום, עמדה ילדה קטנה בשמלה כסופה באורה של הלבנה, שנקשרה מופשלת אל מתניה, ורגליה הדקיקות בשלולית של מים, וסחבה נוטפת בידיה השמוטות, מולי ומול הבנות הקטנות שנתלוו אלי, ושברי בכייה של אשמה נוראה ניתקים ממנה וכלה רעדה.
היא לא דיברה. קרבתי אליה. חבקתי כתפיה הדלות. היא הייתה רטובה כולה. שערה פניה. מלבושיה. כולה. ידיה לא נעו. הסחבה הספוגה נשארה תלויה והרטיטה בידיה עם גופה המרטיט. סגרתי בידי הפנויה את הברז. "בואי"" אמרתי לה, "את רטובה כולך".- "הביאו לה מגבת", צעקה אחת הבנות לנוכח חברותיה. אף לא אחת זזה ממקומה. אי-אפשר היה. הילדה שיחררה עצמה מחיבוקי, עמדה נוטפת מים מנגד לבנות כולן, דוממת פתאום מרעד, ניצבת כפסלון דק גוו, וקרן אור הבהיקה בעיניה השחורות והיה נראה כאילו היא מייסרת בהן כמו בשפודים כל מי שעמד אל מולה. היא לא נעה ולא זעה. ואז, כמו בפתאום נעורה, הטיחה את הסחבה אל תוך השלולית בזעם, שיחררה את שמלתה המופשלת ממתניה שצנחה עד לארכובותיה, פרצה בריצה מן הגן אל תוך הלילה ונעלמה לתדהמת הכל שכמו קפאו על עומדם כמו לא הבינו, כמו לא יכלו להבין, איך הפכו מצופים במחזה לדמויות המשחקות בו.
מצאתי אותה בדרך אל ביתה יושבת שקטה נשענת על כתות ידיה שנתמכו בברכיה. דיברנו. יותר משדיברנו הבינונו מיד מה שהמילים עדיין לא ידעו לומר בעברית השוטפת. איני זוכר מה 'אמרתי' לה. מה שאמרה ידעתי מיד. יודע מאז. אני חושב כי ניחמתיה, כי האמינה שיש גם לה רגעים בה איננה לבד. ליוויתי אותה אל ביתה. היא נכנסה בלא אומר, ואני הלכתי אל המנהל לספר מה היה. השעה הייתה מאוחרת, אבל לא יכולתי להמתין. הקשתי בדלתו. "יבא", אמר. הוא ואם הבית ישבו ליד שולחן האוכל הקטן בדירתו הצנועה וניירות פרושים לפניהם. סיפרתי. "אה, די קליינע שווארצקע", אמרה אם הבית. "כן"" אמרתי. המנהל הקשיב. "זה לא עזר", אמר אחר רגע כחד חידות. "היא גילתה שזה לא עזר". חיכיתי שיסביר. אם הבית לא חיכתה, "טיפשונת. לא ידעה שזה לא יכול לעזור..". -" לא", אמר המנהל, "הצלת אותה", אמר בהביטו בי, " לו לא הגעת, הייתה קורעת את עורה השחור מעליה אחרי שהרחצה האלימה הזאת לא לא ניקתה אותה.... את יודעת מה שמה", פנה אל אם הבית." לא זוכרת עכשיו", אמרה המנהלת., לא חשוב. אני יודעת כמובן, אבל כרגע, בגילי, ברח לי...". המנהל הביט בה, וחיוך שאין צנועים מפרשים טעמו נצטייר על שפתיו. "נקרא לה 'לבנה'" אמר, "ממחר בבוקר, 'לבנה'. רשום. חתום. 'לבנה'. זה יהיה כל ההבדל."
עד שבגרה הייתה 'לבנה'. עד שנעלמה לתוך החורש בו מתנהלים החיים, הייתה 'לבנה'. יום אחד, פגשתיה באקראי. לא הכרתיה מיד. גבוהה. תמירה. דרגות סגן על כתפותיה. היא הכירה אותי מיד. "זוכר"? לא הייתי בטוח. "לבנה. המוסד. זוכר"? עכשיו זכרתי מיד. שמחתי בליבי בראותה. בוטחת. חייכנית. דברית. קצינה. "ספרי לי סיפורך לבנה", אמרתי. היא חייכה. "אני כבר לא לבנה. מזמן.אני גאולה. רוצה לראות?".- "אני מאמין לך", אמרתי בטרם תספיק לשלוף ארנק מכיס אחורי של מכנסיה, "מאמין לך מאוד...". דיברנו עוד כמה משפטים על המוסד. על הילדים שבגרו והלכו איש ואישה אל דרכם. על המנהל. על אם הבית. "הוא היה איש נהדר" אמרה, "אבל הוא לא הבין כלום, אתה יודע, ואם הבית, נפלאה, אבל מה אומר לך, לא היה לה מושג....". מאז יצאו שנים הרבה. גאולה זו ודאי הספיקה ליתן שמות לילדיה וילדיה לילדים שלהם, ולבנה נותרה לה רחוק, רחוק, במוסד של ילדי טהרן, עם יקוב ועם לומיה ועם השווארצעלע שלי....