הליברלים והשמאל בעולם המערבי רואים בעובדת "הכיבוש" תופעה השייכת לעידן הקולוניאלי שמן הדין שתעבור מן העולם. כך הם רואים את "הכיבוש" הישראלי. זוהי גישה שטחית המתעלמת מהמורכבות של הסכסוך הישראלי- פלשתיני. הנושא אינו קולוניאליזם אלא הטענה הערבית חסרת הבסיס שהמזרח התיכון הוא אדמה ערבית והסירוב של העולם הערבי "לסבול מיעוטים אתניים- דתיים" במזרח התיכון.
העולם הערבי שואף למזרח תיכון ערבי "טהור"
הערבים פלשו למזרח התיכון מחצי האי ערב במאה ה-7 לסה"נ לאחר שקיבלו על עצמם את דת האיסלאם. לאחר ההשתלטות הצבאית על המזרח התיכון החל תהליך של התיישבות, ערביזציה ואיסלמיזציה של האזור. הערבים חיו עד המאה ה-7 לסה"נ בשולי המזרח התיכון והשתלטו עליו ככובשים ו
מתנחלים לאחר מכן. הערבים אינם האוכלוסייה הוותיקה הילידית של המזרח התיכון אלא כובשים.
הקופטים, האוכלוסייה המצרית-נוצרית העתיקה, נירדפו, חלקם התאסלמו מאונס ורבים ברחו. במצרים נשאר מיעוט קופטי הנרדף עד היום. האשורים, האוכלוסייה העירקית- נוצרית העתיקה, נירדפו, חלקם התאסלמו מאונס ורבים ברחו. בעירק נותר מיעוט אשורי קטן הנירדף עד היום. המרונים, האוכלוסייה הארמית - נוצרית העתיקה בסוריה ולבנון, נירדפו, חלקם התאסלמו מאונס ורבים עזבו. המרונים בלבנון הצליחו לקבל בהסכם סייקס-פיקו מ-1916 מדינה בה הייתה להם עדיפות על פני המוסלמים, אך עדיפות זו נשחקה לחלוטין עם השתלטות חיזבאללה על לבנון.
היהודים, האוכלוסייה הוותיקה ששרדה, של ארץ ישראל הפכו למיעוט כתוצאה ממדיניות הקולוניזציה וההלניזציה של האימפריאליזם הרומי והרדיפות הדתיות של האימפריאליזם הנוצרי-ביזאנטי עוד לפני הכיבוש הערבי. אבל, בניגוד למצרים, עירק, סוריה ולבנון, הערבים לא התיישבו בהמוניהם בפלשתינה (השם שהרומאים נתנו לארץ ישראל) ורק שלטו בה ככובשים כ-400 שנה בין 640 ל-1,099. בשנים אלה הייתה הארץ שדה קרב בין הערבים לבין עצמם או בשל פלישות מבחוץ. השלטון הערבי הזניח את הארץ ודידר את מצבה הכלכלי והביטחוני. הסורים - הארמים ונוצרים מהעולם הנוצרי היוו את מרבית האוכלוסייה מאמצע המאה ה-2 לסה"נ עד בערך אמצע המאה ה-14 לסה"נ. רבים נטבחו, ברחו או נספו במגיפה השחורה בתקופת הכיבוש הממלוכי. היו גם תופעות של התאסלמות בכפייה. הארץ נידלדלה מבחינה יישובית והפכה לשממה בשל שלטון שלא טובת התושבים עמדה לנגד עיניו ועם הכיבוש העות'מאני ב-1516 נותרו בארץ 126,000 תושבים וכ-80,000 מתוכם היו ערבים מתוך למעלה מ-3 מיליון תושבים, רובם נוצרים לא ערבים שהיו עיקר האוכלוסייה במאות ה- 4-6 לסה"נ.
הסכסוך הערבי/פלשתיני החל ב-1917 כתוצאה מהצהרת בלפור והכרת חבר הלאומים בזכותם של היהודים לחזור למולדתם ולהקים בה בית לאומי. החברה הערבית בפלשתינה והעולם הערבי סירבו להכיר בזכותם של היהודים למדינה יהודית ויצאו למלחמת חורמה נגדה. בניגוד לשאר המדינות במזרח התיכון בהן נוצר בהדרגה רוב ערבי והוקם שלטון ערבי, בפלשתינה לא קם מעולם שלטון של הערבים שהתיישבו בה. רוב הזמן הם היו מיעוט.
הפיתוח הכלכלי של הארץ ע"י התנועה הציונית וממשלת המנדט הבריטי החל משלהי המאה ה-19 הביאו לגלי הגירה בלתי- חוקיים של מחפשי תעסוקה ופרנסה מארצות ערב והאיסלאם לפלשתינה. הכלכלן האמריקני פרופ' פרד מ.גוטהיל (Fred M.Gothill) הוכיח תזה זו במחקרו "האקדח המעשן: ההגירה הערבית לפלשתינה, 1922 - 1931 " שהתפרסם בחורף 2003 בכתב העת "מידל איסט קווטרלי". העיתונאי ריימונד איברהים, המסקר את הרדיפות נגד הנוצרים בכל מדינות ערב, כולל רצועת עזה והגדה המערבית, מדי חודש בחודשו בכתב העת "גיטסטון אינסטיטיוט" מוכיח שהאיסלאם אינו סובל מיעוטים אתניים- דתיים בקירבו. מעשי הטבח ההמוניים שמבצעת מדינת האיסלאם (דאעש ) בכל מי שאינו מוסלמי הם הביטוי הקיצוני להעדר סובלנות כלפי מיעוטים אתניים- דתיים בעולם הערבי. העולם הערבי והמוסלמי מנהל מאבק עיקש בכל מוסדות האו"ם נגד המדינה היהודית היחידה בעולם ואינו בוחל באמצעים כדי להביא לדמוניזציה ודה- לגיטימציה שלה.
"הכיבוש" הוא תוצר לוואי של מלחמת ששת הימים
בניגוד לדימוי שהעולם הערבי מנסה להדביק לישראל, ובמידה רבה של הצלחה, ישראל איננה שואפת להקים מדינה מהים התיכון עד נהר הפרת. ישראל לא יזמה את מלחמת ששת הימים ב-1967 אלא מדינות ערב והפלשתינים שחרתו על דגלם חיסולה של מדינת היהודים. זה היה ניסיון שני לאחר 1948 לחסל את מדינת היהודים. ישראל כבשה את סיני, רצועת עזה, הגדה המערבית והגולן כתוצאה מההכרח להרחיק את הסכנה שנשקפה לקיומה של המדינה.
ה"כיבוש" היה הכרח בל יגונה ויכול היה לספק לישראל "שלום תמורת שטחים". הרעיון הזה הצליח חלקית רק לאחר מלחמת יום כיפור ב-1973 לאחר שישראל הותקפה פעם נוספת, כאשר מצרים וירדן החליטו לחתום על הסכמי שלום עם ישראל. המאמצים להביא להסכם עם סוריה והפלשתינים נכשלו. שני הצדדים, הערבי- פלשתיני והישראלי תרמו לכישלון.
אבל בקרב האינטליגנציה המערבית ובעיקר השמאל מעדיפים להטיל את מלוא האשמה על ישראל בלבד משום שאינם טורחים לברר מה אומרים ראשי הפלשתינים לבני עמם בערבים בהשוואה למה שאבו מאזן אומר באנגלית. המערב הפך את ההתנחלויות לגורם העיקרי לכישלון מאמצי השלום תוך התעלמות מוחלטת מסירובו של אבו מאזן להכיר בישראל כמדינת העם היהודי. הוא הכיר בקיומה של ישראל דה-פקטו, אבל מסרב להכיר בהיותה מדינת הלאום היהודי כי המנהיגות הפלשתינית מסרבת להכיר בקיומו של עם יהודי. נביל שעת הכריז בפומבי שהיהודים הם דת ולא עם ולדת לא מגיעה מדינה.
אבו-מאזן והמנהיגות הפלשתינית עדיין חולמים על חיסול מדינת היהודים באמצעות "זכות השיבה" (יישובם של הפליטים בישראל ). המנהיגות של ערביי ישראל פועלת לאותה מטרה במסווה של דרישה להפיכת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה". לכאורה, טיעון דמוקרטי לשוויון בין יהודים לערבים. אבל, זוהי הונאה. מילה מכובסת למאמץ לחסל את מדינת היהודים ע"י חיסול כל האיפיונים שלה כמדינה יהודית וקליטת הפליטים בישראל. כך יהפכו הפלשתינים לרוב וישראל תהפוך באורח דמוקרטי לפלשתין. "מדינת כל אזרחיה" היא מסווה לגזענות הערבית- פלשתינית השואפת לחסל את מדינת היהודים.
פלשתינה איננה המולדת העתיקה של העם הפלשתיני
העם הפלשתיני התגבש במאה ה-20. לפני כן ערביי הארץ לא הגדירו עצמם כפלשתינים אלא כערבים. הלאומיות הפלשתינית התגבשה בהדרגה כתגובת נגד לשובם של היהודים למולדתם. העם הפלשתיני מורכב מצאצאי ערבים מארצות ערב והאיסלאם שהיגרו לארץ באופן בלתי חוקי, רובם בין שלהי המאה ה-19 ואמצע המאה ה-20 בחיפוש אחר שיפור כלכלי. מכ-80,000 ב-1525/6 הם הפכו ל-1,200,000 ב-1945.
לסיום, אי-ההבנה הטרגית של האינטליגנציה והשמאל במערב היא שעם בן פחות ממאה שנים רוצה לנשל עם בין למעלה מ-3,000 שנים ממאמציו לשקם עצמו במולדתו הישנה. זהו עם שהוא קורבן של אנטישמיות שראשיתה בתקופה ההלניסטית (המאה ה-4 לפנה"ס - המאה ה- 2 לפנה"ס) כאשר היהודים סרבו לוותר על ייחודם הדתי-לאומי ולהעלם בעולם ההלניסטי-רומי והמשכה תחת ההגמוניה הנוצרית בעולם העתיק על סירובם של היהודים להמיר את דתם לנצרות.
כיום העם היהודי הוא קורבן האנטישמיות המוסלמית והסירוב של העולם הערבי להשלים עם קיומם של מיעוטים אתניים-דתיים במזרח התיכון, ובתוכם היהודים. דאעש, המדינה האיסלאמית, קמה כדי לחסל את כל המיעוטים הדתיים- לאומיים ואת השיעים ושאר הכתות הערביות שאינן נחשבות למוסלמיות על-פי הגדרת האיסלאם הסוני הרדיקאלי ולהפוך את המזרח התיכון לחליפות איסלאמית על טהרת הערבים הסונים. העולם הערבי חלם מאז ומעולם על חידוש החליפות הערבית- מוסלמית וכעת הגולם קם על יוצרו.
ובמבט לעתיד: אותם אנשי אינטליגנציה ושמאל במערב המשתפים פעולה עם האיסלאם הרדיקאלי נגד ישראל אינם מבינים שהמטרה הבאה של האיסלאם הסוני הרדיקאלי היא חיסול הנצרות והציביליזציה המערבית והשתלטות האיסלאם על העולם כולו. על אירופה עובר כעת מה שעבר על היהודים בפלשתינה. גלי הגירה מוסלמיים הזוממים להפוך את אירופה למוסלמית. זהו השלב הראשון. השלב השני - בואה של המדינה האיסלאמית לאירופה ולעולם כולו.