העיתון ההולנדי "קול העם" פרסם מאמר ("מדוע וילדרס צודק בקשר ליורו") שהוא בבחינת צלם בהיכל. הזרם המרכזי של התקשורת האירופית תומך רובו ככולו באירופה המאוחדת תחת שרביט מטבע היורו. ועל כן, לומר כי חירט וילדרס, שחרת על דגלו את עצמאות הולנד, את הספקנות בפרויקט הכלל-אירופי ואת החשדנות בממסד של
האיחוד האירופי בבריסל אכן צדק - זה מהפך.
"כלכלה חלשה קיבלה רישיון להשתולל מעבר לתקציב, איחוד המטבע הוא כישלון מהדהד ואין ברירה אלא לעזוב אותו לאנחות", כותבת איבון הופס. "ייתכן שחירט וילדרס, הגם שהוא מנהיג את אותו חלק מן העם שנחשב לפחות חכם, יהיה מרוצה מן הנאמר כאן, אבל זוהי האמת".
חירט וילדרס, ממשיכה הופס, כינה את איחוד המטבע אפרוח בן יומו. הוא קבע כי להולנד וגרמניה טוב יותר עם המארק והגילדר במקום היורו. אבל כיוון שווילדרס, הימני, הפופוליסט, אמר זאת, בוטלו דבריו כעפר ואפר על-ידי החושבים נכונה. לתומכי היורו נוח מאוד להגדיר את ספקני-היורו כחושבים עקום. אלא שהספקנות אינה אלא שכל ישר. היורו הוא אכן אפרוח בן יומו, כיוון ש-19 אומות שונות כלכלית, תרבותית ומדינית אינן יכולות לשתף מטבע אחד ללא ויתורים מרחיקי לכת בכל הממדים האלה.
התומכים ביוון וביורו נוטים להתעלם מעובדות מדיניות וכלכליות. הם שבויים בתובנות של קידמה שבהן אין מקום לפוליטיקה של כוח. אלא שבמציאות, פוליטיקה מקומית כוחנית חיה ובועטת.
הטיעונים בעד היורו מחוררים בהנחות שגויות למכביר. לדוגמה, ידוע כי המרכז הכלכלי חברתי של הולנד תומך כלכלית בפריפריה של מחוז לימבורג. אם כך מדוע שבאותו אופן גרמניה והולנד לא יתמכו ביוון? כיוון שמחוז לימבורג אינו יכול לייצר חובות כרצונו דרך הנפקת אגרות חוב ממשלתיות.
יוון, כמדינה ריבונית, החליטה שהיא יכולה להפיק אולימפיאדה במחיר של 9 מייארד אירו, שיגיעו דרך גיוס הון. לפי המצב הקיים, יש תמריץ להנפיק אגרות חוב, כי מי שיפרע אותן זוהי גרמניה. הריבית על החוב היווני צנחה בעקבות הצטרפותה לאיחוד המטבע, לאור הנחת הנושים כי חדלות פירעון היא בלתי אפשרית, כל עוד המדינות החזקות מגבות את החוב הלאומי היווני.
החוב הלאומי היווני כה ענקי עד כי אין שום תרחיש בעולם שלפיו הוא ייפרע אי-פעם, יהיו הצעדים שתנקוט הממשלה היוונית אשר יהיו. יתר על כן, צעדי הריסון פוגעים בכלכלת יוון היות ששום ממשלה יוונית לא תכפה אותם על הציבור. גם הפוגה בגביית החוב אינה משנה את העובדה שהכלכלה היוונית היא חלשה ולכן תמיד תבזבז מעבר ליכולתה כדי לשמר את רמת החיים. ככל שיוון תישאר בתחום היורו, היא תמשיך לייצר חובות שיפלו בסופו של דבר על גרמניה. ויתור על החוב יכול לבוא רק עם יציאה מגוש היורו, שכן לווה שניצַל פעם אחר פעם אינו לומד לעולם מהי משמעת תקציבית.
הצטברות החוב הציבורי אומנם מתחילה ביוון אך המלווים אשמים בכך. המיליארדים שלוו חברות התחבורה הציבורית ביוון היו אבודים מראש, נוכח משכורות העתק שהן משלמות לעובדיהן וחוסר היעילות המאפיינת את התנהלותן. החברות לוו בזול כיוון שהממשלה ערבה להן, בעוד שערבותה התבססה בסופו של דבר על גרמניה. בתחילה החובות היו לבנקים, והמדינות אימצו את החובות לחיקן. עכשיו החוב היווני מצוי בתחום של המדינות הערבות.
תומכי היורו טוענים כי היורו הביא שגשוג ורווחה ברחבי היבשת, אבל טענה זו דורשת הוכחה. המחקרים ה"מוכיחים" את ההישגים של איחוד המטבע יצאו מטעם הוועדה האירופית של השוק המשותף - גוף שניתן לחשוד בו בהטיה לטובת האידיאולוגיה שמכוחה הוא קיים.
מחיר החזון האוניברסליסטי למרות ההטיה המובנית של החוקרים ש"הוכיחו" את הישגי היורו, דבריהם נחשבים יותר מדוח לומברד הבריטי שהזמינה מפלגתו של וילדרס. זהו המחקר הראשון שבדק את מחיר העברת-הכספים מן הצפון החזק של האיחוד לדרום החלש שלו. תוצאות המחקר גרמו ליו"ר הסתדרות המעסיקים הגרמנית אולף הנקל להפוך מתומך נלהב של האיחוד למתנגד חריף שלו.
בתחילה היו המעסיקים הגרמנים בעד האיחוד, שכן הוא מנע ממדינות הדרום לפחת את מטבעותיהם לעומת המארק הגרמני (מה שעושה בנק ישראל לפיחות השקל ברכישות הדולרים הענקיות שלו). עם הזמן התברר כי איטליה וספרד נאלצו לפחת את המטבעות כדי לשמר תחרותיות, בעוד שהמארק החזק יצר תמריץ לייעל את התעשיה הגרמנית. ללא מנגנון זה, הכלכלות שלהן פשוט נסוגות, מה שדורש תמיכה גרמנית ברמת החיים המובטחת באיחוד האירופי. מרבית הגרמנים לא רצו ביורו. זה היה התנאי של צרפת להסכמתה להצטרפות לאיחוד.
על כן היורו יכול לשרוד רק בנוכחות של רודנות או אוליגרכיה בבירת האיחוד - בריסל. שימור החברות בגוש היורו מחייב את המדינות בגוש שכלכלתן חלשה לאמץ משטר צנע קבוע, למרות התנגדות הציבור במדינות אלו. כדי לשמר את היורו, על הכלכלות החזקות לתחזק את החלשות בהעברות לאין סוף, וגם זאת למרות התנגדות ציבורית. האפשרות היחידה שנותרה היא הפיכת האיחוד האירופי לפדרציה כדוגמת ארצות-הברית של אמריקה. איחוד כלכלי ללא איחוד מדיני הוא בלתי אפשרי, כך קבעו הכלכלנים לפני שהוחל האיחוד. אך הפוליטיקאים ביטלו את ההיגיון הכלכלי לטובת אידיאולוגיה של "קידמה". בנוסף, לרעיון של ארצות-הברית של אירופה אין שום תמיכה מצד עמי אירופה, וכל משאל-עם הבודק מוכנות של אזרחי מדינות האיחוד לוויתור מלא על ריבונות נתקל בשלילה גורפת.
כל עוד מורכב גוש היורו מדמוקרטיות, איחוד המטבע - אבוד. העילית הכלל-עולמית שהקימה את גוש היורו זלזלה בלאומיות, בעוד שהמגמה השלטת היא דווקא לכיוון של פיצול ללאומים דמוקרטיים ולא לאיחוד. אין "אירופיות", ואי-אפשר לייצר אותה בהרמת נס אירופה המאוחדת, כפי שקיוו האידיאולוגים, או אולי האוליגרכים ואולי הרודנים.
כל עוד הדיון בסיומו של היורו מוגדר כאיסור מדאורייתא, המהומה תימשך. האיחוד האירופי נוצר כדי לקדם את השלום באירופה, ואיחוד המטבע - לקדם את איחודה המדיני. ההפך קרה. המטבע המשותף הדגיש דווקא את ההבדלים, גרם לחוסר אמון וקנאה, ולעתים אף לזעם. תומכי האיחוד מאיימים כי התפרקותו תגרור הידרדרות הכרחית למלחמת גוג ומגוג. הם רק דוחים את בוא המשבר. הם טוענים שדיון בנושא יביא לקריסת מערכות. אבל במציאות הפירוק בוא יבוא, ועדיף לבצע אותו באופן מסודר. מצד שני, המחיר עבור הכלכלות החזקות של גרמניה והולנד, הגם שיהיה גבוה, הוא פחות בהרבה מן המחיר של העברת כספים אינסופית דרומה, או מחיר המלחמה שבעקבות התפרקות בלתי מבוקרת של היורו. בכל זה צודק וילדרס לגמרי.
עד כאן דברי העיתון ההולנדי, "קול העם", שהקו הכללי שלו הוא בעד אירופה, בעד האיחוד האירופי ונגד חירט וילדרס. אך הכותבת אינה דנה בכוונתם של האוליגרכים של בריסל - האם הם בעד המדינות המאוחדות של אירופה בסגנון צפון-אמריקה, או האם הם בסגנון איחוד הסובייטים בסגנון רוסיה הקומוניסטית.
כדי לדעת זאת, די להתבונן בגישתה העויינת להפליא של אוליגרכיה זו לישראל, שהיא המדינה האירופית ביותר במזרח התיכון, ודמויית הולנד ביותר באירופה, וזאת בניגוד לעמדתם של מתנגדי גוש-היורו כלפי ישראל שהיא לרוב חיובית עד כדי הערצה. אוליגרכיה זו תמיד ניסתה להעלים את הלאומים האירופיים לטובת מדינת-כל-אזרחיה בסגנון סובייטי, ולשם כך הקימו מנגנונים ביורוקרטיים ומשפטיים מפלצתיים הנתונים לשליטתם הבלעדית, המעשירים את האוליגרכיה מעל ומעבר לכל עובד מדינה באירופה. יתר על כן, חברי האוליגרכיה הממנים את עצמם נוטים לתמוך בדילול הלאומים האירופיים דרך יבוא חסר מגבלות של מהגרים זרים, בעיקר מן העולם המוסלמי, שהוא מטבע ברייתו אידיאולוגי ועל-לאומי.
וזוהי נקודה נוספת שבה וילדרס צודק, שהכותבת ב"קול העם" אינה מזכירה. וילדרס ידוע בשלילתו את איחוד אירופה, ועוד יותר - בשל שלילתו את הפלישה המוסלמית לאירופה. והנה יש זהות מלאה בין מחייבי ההגירה ההמונית לבין מחייבי ביטול-הגבולות ואיחוד כלכלי-מדיני של אירופה תחת כנפי האוליגרכיה/רודנות של בריסל, שהיא כיום העיר המוסלמית ביותר באירופה המערבית. אלא שהסכמה עמו בנושא זה גוררת מיד האשמות בגזענות, איסלאמופוביה, שנאת זרים, פאשיזם, וכל אותם גינויים שמטיחים החושבים-נכונה במתנגדיהם. שלא לדבר על כך שכתב עת המביע התנגדות לפלישה האיסלאמית צפוי להישרף, וחבריו עלולים למות בפעולת טרור בסגנון שרלי הבדו. חירט עצמו מצוי תחת איום מתמיד ברצח. על כן נזהרת איבון הופס מלהסכים עם חירט גם בנקודה הזו.
אלא שלכל שקר אידיאולוגי יש סוף, כל ניסוי סוציאליסטי מסתיים כשנגמר הכסף של אחרים, והסוף הזה באירופה הגיע דרך בקבוק האוזו של היווני שפרש לגמלאות בגיל 50 בהבטחה שהולנד וגרמניה ימשיכו לממן לו את המהגר הזר שיסעד אותו עד יום מותו.
אם היה מישהו במדינת ישראל שמשאת נפשו הייתה חברות באינטרנציונל הסוציאליסטי, ולמצער - חברות באיחוד האירופי, בא מאמר זה של הופס ומסביר לו מהו המחיר של התעלמות מן המציאות, של התחברות לחזון האוניברסליסטי. ואילו יציאה של יוון מן האיחוד לעבר עצמאות, ובעקבותיה - פירוק האיחוד האירופי כולו, יכול לסמן את סוף האוליגרכיה האנטי-ישראלית של יורו-ערביה לטובת מדיניות מאוזנת ומציאותית כלפי ישראל והאיסלאם השואף לחסלה - כפתיח לחיסול אירופה.